השבוע ניפגש עם שתי בכיות: הבכי על המצור שהיה על ירושלים בעשירי בטבת, אשר הסתיים בחורבן בית המקדש, והבכי בפרשתנו במפגש בין השבטים לאחי יוסף.

״את גרה בירושלים?״ אני מחייכת. ״לא״. וזה קטע. קטע שחוזר על עצמו שוב ושוב ושוב. מאז שיצאתי לחיים בוגרים ועצמאיים, שהתחלתי את דרכי שלי בעולם,

בעלי נוהג לומר לילדים – גם אם קוראים לך קטן, תשתדל שלא להיות ראש קטן. הכותרת של פרשת 'ויגש' הוא לקיחת אחריות: 'במקום שאין אנשים

השבוע ציינו את הפטירה של סבא שלי. יהודה, דור שני לחלוצים, יוצאי אוקראינה ופולין, שנשוי לדתיה, ליטאית ירושלמית. כל ליל שישי אצלם התחיל בקידוש על

נהוג, שבימי החנוכה מדליקים נרות יחדיו ועורכים מפגשים משפחתיים. השנה, היה לנו ערב אחד מרגש במיוחד. הדלקנו נרות ביחד עם בת שאנו מלווים, העומדת להתחתן.

חברה גדולה לייצור נעליים שלחה שני סוכני מכירות לאזור נידח במזרח הרחוק כדי לשווק את הנעליים והובטח להם בונוס גדול על המכירות. כל אחד מהסוכנים