5 מושגים מחייה של רווקה

01
קידוש
שבת בבוקר ואני אצל ההורים. אחותי יעלי הגיעה לשבת עם בעלה אביחי והילדים. יעלי צעירה ממני בכמעט עשר שנים, אבל הפער בינינו הלך בשנים האחרונות לכיוון השני. היא בת 24, נשואה עם שני ילדים. אני בת 33, רווקה, גרה בדירת שותפות בנחלאות בירושלים.
“אמא, למה מיכלי לא התחתנה? למה אין לה בעל”? אני שומעת את שיר-ציון של יעלי שואלת, בזמן שאני עוד מתהפכת במיטה. “יום אחד יהיה לה בעל בעזרת ה’”, עונה יעלי. “אבל היא מסכנה?” מקשה שיר-ציון. “לא, היא לא רוצה להתחתן עדיין”, עונה יעלי בקול חסר אמינות.
אני קמה ומגלה שהשעה 11:30. אמא, יעלי והילדים מחכים לאבא ואביחי, בעלה של יעלי, שיחזרו מתפילת שחרית. הם הודיעו שהיום יתעכבו כי יש קידוש מיוחד בבית הכנסת. הזמן עובר, הילדים רעבים, גם אמא ויעלי. שלוש נשים יושבות על הספה בבית ומחכות לגבר, שיבוא לקדש להן על היין.
אני ניגשת למטבח, מוזגת את היין לכוס, מסדרת את הצלחת ומזמינה אותן לשמוע קידוש. כשאני מגביהה את הכוס וממלמלת “מזמור לדוד”, אמא מרימה גבה. כשאני מסיימת את נוסח הקידוש וגומעת את היין, אמא לא מתאפקת ושואלת איפה למדתי לעשות קידוש ואיך אני יודעת את כל המילים בעל פה.
אני מבינה שהן לא מבינות כלום. אמא לא מבינה שעשר שנים בדירת רווקות בנחלאות מלמדות אותך הרבה דברים.
02
הדירה
במוצאי שבת יעלי קילחה את הילדים, בעלה ארז את המזוודה והם נסעו הבייתה. אני נשארתי אצל אבא ואמא עד מאוחר, כי סך הכל אין לי באמת לאן למהר. לקראת חצות יצאתי מהבית שלי, שהוא בעצם בית הורי המבוגרים, לבית שאמור להיות הבית שלי. בדרך חשבתי על העובדה שבגיל 33 אני עוד עונה לחברות שאני נוסעת השבת “הבייתה”, למרות שהדירה בה אני מתגוררת היא בעצם הבית שלי. אבל מאז שהייתי נערה בבית הורי, לא היה לי בית אחר. בית שהוא ממש בית.
לאחרונה התנהל אצלנו דיון אם להשקיע במזגן בסלון. עד היום כל אחת מהשותפות סידרה לעצמה מזגן לחדר הפרטי, אבל המרחב המשותף נשאר לא ממוזג. הדיון הזה שיקף לנו את המצב של כולנו. נשים בנות 30+ שמרגישות שהחיים שלהן בהמתנה תמידית. אף אחת לא רוצה להשקיע 1,000 ₪ במזגן למרחב המשותף, כי אוטוטו אנחנו מתחתנות ומתפנות מכאן. גם הספה לא חודשה מאז שנכנסתי לדירה ומה שבעל הבית לא מחליט להשקיע, אף אחת לא משקיעה מעצמה. מי רוצה להשקיע בדירה זמנית?
וזו אולי תמונת המצב על החיים שלנו. זמניות. חיים בהמתנה.
בקיץ אולי אפרסם את דירתי בקבוצת “נחלאות” ואחליף דירה. אולי אעבור לעין כרם. אני גרה בדירה הזו כבר שלוש שנים, וזה המון זמן יחסית לרווקה בשכונה. יש לי כאן הכל, אבל לא עם כל השותפות הייתי בוחרת לחלוק את חיי, אם זה היה תלוי בי. חלקן היו כאן לפניי ואחת נכנסה כברירת מחדל, אחרי שהשותפה הקודמת התחתנה ובמשך חודש הראנו את הדירה, אבל לא הגיעה מישהי שמצאה חן בעינינו. בסוף התפשרנו.
יש לנו לא מעט וויכוחים על ניהול הדירה. מי מנקה, מי אחראית על התשלומים, מי מטפלת בוועד הבית. לפעמים מישהי מביאה דייט שלה לדירה ולא תמיד ברור לנו מה הכללים שלנו לגבי זה.
אני מתלבטת ביני לבין עצמי לגבי הדירה הבאה, אם היא תהיה דירת יחיד או שוב דירת שותפות. מצד אחד קשה לי המחשבה להיות בדירה לגמרי לבד. בלילות החורף בטח ארגיש לא בטוחה ואם יכנס ג’וק אצטרך להיבהל ממנו לבד. אבל מהצד השני לא ברור לי עד מתי אחלוק את חיי עם בנות שלא בחרתי בהן, רק בגלל שהתאים לנו לשכור דירה יחד.
ואולי הגיע הזמן לחלוק דירה עם בעל, ילדים ומשפחה? יאלה שיבוא כבר…
03
דייטים
טלפון מחברה. היא כבר נתנה את המספר שלי לבחור עוד לפני ששאלה אותי. אין לה כח שאגיד לה שאחשוב על זה ושתחזור אלי עוד יומיים. היא רדפה אחרי כבר מספיק בעבר ולא יצא מזה כלום. הפעם היא בטוחה שזה ממש זה. האחד שלי נמצא. בראבו! הוא צפוי להתקשר תכף ולקבוע איתי זמן לדייט. החברה מספרת לי עליו גדולות ונפלאות ואני לא יודעת אם אני מסוגלת להאמין שיש בחור כזה בעולם בכלל. לא אם הוא כזה, אלא בכלל אם יש אחד כזה.
כבר כל כך הרבה פעמים זה התחיל בדיוק ככה. הבחור המושלם נמצא בקול תרועות רמות. אבל אחרי דייט, שניים, או מספר חודשים, גילינו שזה לא הולך בינינו. נהגו ישראל לומר בשעת פרידה: “זה לא את, זה אני וגו’”.
ישבתי פעם בשיעור עם קואוצ’ר שניסה לדחוק בקבוצת רווקות להפסיק להיות בררניות. פתאום קמה אחת מהן ושאלה את המרצה, אם הוא יודע מה לחשוב 400 פעמים אם זה מתאים או לא; אם להגיד שזה לא מתאים, או לתת לחכות שהוא יגיד; אם לשלם על עצמי, או לתת לו לשלם עלי.

דייטים בהחלט יכולים להיות חוויה נעימה וכייפית לפעמים. אבל יש שני צדדים למטבע. והצד השני מסתכל, נואש ומתיש.