סוכות היה תמיד כיף של חג, שמח ומשמח כבר בימים שקדמו לו. מטעמים שהכינה אימא לכבוד המועד מילאו את חלל הבית באדים מעוררי חשק ומדפי המקפיא התמלאו בזה אחר זה בפשטידות, קציצות דג ועוגות (דומה היה עלינו שהמקפיא מתמלא מאליו, וצריך רק לשלוף ממנו…). ענפי הדס משולשים שגדלו בחצר ביתנו הונחו בדלי מים גדול, מזומנים לשימוש בני משפחה ושכנים, וריחם המבשם של ההדסים נתערבב בניחוח אתרוגים שנבחרו בקפידה מפרדסו המיוחס של מר שלומאי (מכל קצות הארץ הגיעו לכפר הרא"ה לרכוש אתרוגים אלה). כדי שלא ייפגמו חלילה היו האתרוגים נעטפים בשכבות אחדות של פשתן צהבהב (אז עוד לא היו נרתיקי פלסטיק). אבא ידוע היה כבקיא גדול במעלת האתרוגים, והרבה ידידים ותלמידים הגיעו בערב החג לביתנו, מבקשים לשמוע חוות דעתו על האתרוג שבחרו. אבא החזיק כל אתרוג בזהירות יתרה, כאילו היה תינוק בן יומו. את הפשתן הסיר בעדינות, בוחן את האתרוג מכל צדדיו בריכוז ובתשומת לב. מתבונן היה בגודלו ובצוּרת גידולו, בודק בו את מידת הנקיות ועוד. סקרנים היינו לשמוע מה "גזר הדין" שייקבע, ועם הזמן נעשינו אף אנו מומחים קטנים…
על מרפסת הכניסה לביתנו נבנתה סוכה גדולה ומרווחת יותר מכל חדרי הבית. סדינים לבנים נתלו על דופנותיה והשרו אווירה מיוחדת של חג. קישוטי הסוכה, שהשתדלנו לחדש מדי שנה בשנה (שרשרות צבעוניות, פרחי נייר רב-שכבתיים ואיגרות ברכה מוזהבות), היו בשבילנו הדבר העיקרי והחשוב. לא כן בעבור אבא. רק כשהניח במקומן בסוכה כרזות של אושפיזין ושל גדולי ישראל משום "והיו עיניך רואות את מוריך" (כך התוודענו לגדולים שלא הכרנו, כמו החתם סופר, רבי עקיבא איגר ואחרים) ואת תמונות רבותיו שהעביר מחדרו, הרגיש אבא שהסוכה אכן ערוכה ומוכנה.
סוכה נאה זו שלנו הייתה לגמרי בית. לא רק סעדו בה; למדו בה תורה (האושפיז של אותו יום זכה לעיון מיוחד), קיבלו בה אורחים רבים שבאו "להקביל פני רבם ברגל", ובלילה שימשה הסוכה חדר שינה לגדולים ולקטנים.
בכל ימות השנה, עקב תפקידיו הרבים כאיש ציבור, נאלץ אבא להרבות בנסיעות מחוץ לבית (לא ממש מלבב…). בימי חול המועד, מכיוון שהקפיד שלא לצאת מהסוכה, נשאר עימנו, וזה הוסיף מאוד לשמחת החג. הוא היה פשוט "אבא של סוכות". יוצאת דופן הייתה עלייתו לירושלים לקיים מצוות עלייה לרגל ונטילת לולב בכותל המערבי, ליד מקום המקדש.
חבל היה שימי סוכות השמחים היו רק שבעה. חסד עשה עימנו הקב"ה שהמתיק את צער הפרדה מחג כה נעים וצירף לו את שמחת תורה.
מועדים לשמחה!