אבא, הרב נריה זצ"ל, גדל כמשה צבי מנקין. כך נקרא גם בבואו לארץ וכך בהיותו תלמיד ישיבת מרכז הרב. מדוע ומתי שינה את שם המשפחה לנֵרִיה?
טרם מלאה שנה ללימודיו בישיבה וכבר התבקש משה צבי מנקין להרצות בבתי כנסת בירושלים. לא היה קשה להבחין בכישרונו הטבעי לשוחח לפני קהל, ומהרה גייסו אותו לשורת מרצים מכובדת. "צעיר בן שמונה עשרה ומדבר כל כך מעניין", התפעלו, ובן הישיבה היה למרצה מבוקש. בנועם ובשפה זורמת האיר רעיונות שקלט בבית מדרשו של הרב קוק – והדברים התיישבו על לב השומעים.
משה ריבלין, לימים ראש הנהלת הקרן הקיימת לישראל, סיפר: "הכרתי את משה צבי מנקין בהיותו בן ישיבה צעיר. ידוע היה כמתמיד גדול ובעל כושר יצירה. בשיחות בבית הכנסת שמעתי אותו מתייחס לעניינים שעלו על סדר היום, ונתקנאתי בכושר הדיבור וביכולת ההבעה שלו. על אף גילו, הופיע כאיש שיש לו משנה ברורה. כילד שגדל בשכונה של אנשי היישוב הישן, הבחנתי שתפיסת עולמו ציונית דתית. בדבריו 'הדביק' את האחרים. למשמע דבריו הבנתי את הביטוי 'מתק שפתיים'. כל מה שאמר היה בזה 'מתק שפתיים'".

כך הגיע אליו גם יחיאל אליאש, מייסד תנועת בני עקיבא, וביקש ממנו להרצות בסניף הירושלמי. אבא נענה ברצון. זאת הייתה הזדמנות להכיר מקרוב את החלוץ האידיאליסט אליאש ואת חניכי התנועה הצעירים. (אליאש ניסה לרתום אותו לפעילות בארגון. "מדריכים אנו צריכים, לא מרצים", טען בלהט…)
בימים ההם היה מקובל לפרסם מידע לציבור בעיתונים או על לוחות מודעות עירוניים (לא מסרונים, ווטסאפ ודומיהם), ושמו של משה צבי מנקין הופיע בהם לעיתים קרובות. רבותיו ראו את הנטייה שלו למעורבות ציבורית וחששו שהיא תפגע בלימודיו בישיבה. הרב צבי יהודה קוק הסביר לו שבגילו הצעיר ראוי שיתמסר רק ללימוד תורה, וביקש שימתן את פעילותו. 
אבא נתן את הסכמתו, אך הרגיש מבוכה גדולה. קודם לשיחה הזאת כבר נקבע שבשבת הסמוכה ירצה באחד מבתי הכנסת, ומידת האחריות לא הניחה לו לחזור בו ולבטל את ההרצאה. באותו יום שישי אמורה הייתה להופיע מודעה בעיתון "דואר היום" עם רשימת המרצים לשבת הקרובה. הוא הרגיש מאוד לא נוח ששמו יתפרסם בשבוע שדיבר איתו הרב צבי יהודה. 
בצר לו פנה אבא לאחד מידידיו הבוגרים וסיפר על המצב הלא נעים שנקלע אליו ועל החשש שיפגע, חלילה, בכבוד הרב. כדי להיחלץ מהמצר המיידי עלה הרעיון שיפרסמו את שמו בכינוי ספרותי. הפתרון נראה לאבא, ובדרך לחדרו בשכונת "שערי חסד" האיר לו השם נֵרִיה: "נר ד' נשמת אדם". 
לקראת השבת פורסמה בעיתון מודעה ובה שם של מרצה לא מוכר – נֵרִיה. מאז המשיך אבא להשתמש בכינוי זה גם במאמרים שכתב, אך לא לזמן רב נשארה זהותו אלמונית. הכינוי הספרותי מצא חן בעיני חבריו, ובשמחה אימצו אותו (בפיהם 'נֵרְיה' במקום נֵרִיה). לימים שינה אבא את שם המשפחה באופן רשמי, ונקרא שמו ושמנו – נֵרִיה.