מי מתרגשת כמוני לקראת חג הגאולה וחג החירות?
ההתרגשות שלי גדולה מאוד, כי החירות שלי היא לידת בני יאיר נ"י. בעבורי זו ההתחדשות שלי השנה.
אני חושבת שכולן מתרגשות וכולן מצפות להגיע לערב הקדוש, ליל הסדר, נקיות, מסודרות, מחודשות ולא עייפות.
יש שלוש גישות לתפיסת התקופה שבין פורים לפסח: יש קבוצה שחודש לפני פסח כבר קונה בגדים, תמרוקים, כלים נאים ורהיטים; יש קבוצה שלא יוצאת מהבית עד כניסת החג, לובשת בכל יום סמרטוט אחר, משתמשת בכל יום בחומר ניקוי אחר, ובכל יום הלחץ מתחדש; הקבוצה השלישית משלבת: קונה ומנקה, יוצאת ומבלה.
היכן האיזון?
חז"ל אומרים על החמץ "בל ייראה ובל יימצא". מה העיקר? על מה אנחנו שמות דגש? אנחנו מנקות את כל הבית בלחץ היסטרי ובמהירות כדי להספיק, אבל מלכלכות את עצמנו בכעס מיותר, בריבים שלא מוסיפים, בילדים מתוסכלים שאוכלים בכל מקום, רק לא בבית. הכלים של פסח מוכנים, נייר הכסף בהיכון והבית מתוקתק, אבל איפה אנחנו? מוכנות? רגועות? שמחות? ערוכות? מה עם הניקיון הפנימי והמשפחתי שלנו?
הוריי תמיד אמרו שנספיק הכול בשבוע שלפני החג. תמיד בגישה שהכול יהיה מושלם, ועד ליל הסדר הבית יעמוד על מקומו, וזה אכן קורה.
אני נעזרת חודש לפני החג, מתחילה בקטנות בשביל הידיעה שכבר יש התחלה. אני לא רוצה להיות בלחץ, בחרדה, אני לא רוצה לריב עם בעלי, ואני לא רוצה לוותר על הנאות ועל זמן איכות עם המשפחה בימים אלו. אנחנו מנקים את הבית, אבל גם מתנקים בהנאה, בנחת, בקלות ובשמחה.
“בל ייראה ובל יימצא": לדעת שמה שאנחנו עושות ומספיקות הוא הכי נכון וטוב בהקשבה ליכולות שלי ולמצב שלי.
אני חייבת להספיק, אבל אעשה את זה נכון! אני חייבת גם לקנות לבעלי משהו לפסח, כי זה הזמן להתחדש ולחדש, אני חייבת לצאת לאכול בחוץ כי אסור חמץ בבית.
ליהנות או להתענות? תזכרו, בפסח יצאנו ממצרים, ואנחנו רוצות להגיע לליל הסדר מלאות חירות בשמחה גדולה ובגאולה שלמה.
שנזכה!
