בו' בניסן תשט"ו הוכתר הרב נסים לתפקיד הראשון לציון והרב הראשי לישראל.
נאום ההכתרה של סבא היה מרומם ומרגש. אספר על שלוש נקודות מרכזיות שהיו בו: המקום הפנימי איתו נכנס לתפקיד, החיבור לעם והחיבור לארץ.
בפתח דבריו הזכיר סבא את גודל התפקיד, ולאחר מכן ציין בשבח שרשרת ארוכה של ראשונים לציון שכיהנו בתפקיד הרם לפניו. בהרחבה סיפר על הרב עוזיאל זצ"ל ואף ציטט את דבריו, נחזור אליהם בהמשך. בכך ביקש לומר כי הוא רואה עצמו כחוליה בשרשרת, אך לא הסתפק בזה. בענווה עצומה אמר כך: "יודע אני שלנושא תואר זה דרושות סגולות מיוחדות שאינן בי… ואם נבחרתי אין זאת אלא עדות לירידה הגדולה של היהדות הספרדית, ומשום כך קשה התפקיד שבעתיים".
כאן המקום להזכיר גם את חתימתו של סבא, שאחר שמו נהג לכתוב ס"ט. בניגוד למחשבה המקובלת, אין כוונת ראשי תיבות אלו ספרדי טהור אלא סין טין, שמשמעו בעברית עפר ואפר. ונראה לי שהדברים מדברים בעד עצמם. הצניעות והענווה אפשרו לרב נסים להיות שליח הפועל מתוך יראת שמיים וללא מורא אדם. איחוד העם וקירוב הלבבות לאבינו שבשמיים עמדו לנגד עיניו של סבא כמשימה מרכזית. כאן ציטט את הרב עוזיאל: "דע והכר תפקידך הקדוש: לאחד ולא להפריד, לקרב ולא להרחיק, לאהב שם שמיים ותורת ישראל. לרומם את העם בקדושה ולעשותם למודי ה' ושומרי תורה ומצווה". נאה דרש ונאה קיים. סבא פעל רבות למילוי משימות אלו, מבית – בקידושים שנערכו בביתו בכל שבת, ובהיות ביתו פתוח לכולם, ומחוץ – במסעות שערך בקיבוצים, במושבים ובתפוצות. על כך נספר במהלך השנה בע"ה.
בסיפא של דבריו נגע סבא במיקום בו נערך טקס ההכתרה והביע צער על שהוא אינו נערך בבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי שבעיר העתיקה בירושלים, כפי שנהגו לעשות בעבר לראשונים לציון, בטקס שהחל כמובן בתפילה בכותל. זו הייתה תפילתו של סבא: "שלא ירחק היום ומקומות אלה יחזרו לידינו ושם נעלה וניראה לפני ה'". 12 לאחר מכן, כשהוא עודנו הרב הראשי, בעת שחרור הכותל, זכה סבא והיה מן הראשונים שבאו לבקר ולהתפלל בכותל.
עם הצער על הריחוק מהכותל הביע סבא שמחה על הזכות שנפלה בחלקו: זו הייתה ההכתרה הראשונה שנערכה במדינת ישראל העצמאית והריבונית. וכך סיים את דבריו: "דורנו זה זכה לחזות בבניינה של ארץ ישראל, בקיבוץ הגלויות לתוכה, בהרחבת יישובה ובפיתוחה".
