אומרים שהשקיעות הכי יפות בסוף העולם (עומר אדם, שם), ואף אחד לא מדבר על זריחות.
אי-אז בשלהי חודש אייר, לרגל חגיגות ה-40 להיווצרי, הפתיע החצי, ונסענו לטייל בתאילנד. 
עם כל החששות שהיו לי מהאירוע הזה (40 שנה. 11 שעות טיסה. 12 יום ללא ילדים ובית [על מי אני עובדת, לא באמת חשש] ים. ים. ים. כמה אפשר ים. מתה על הים אבל אני לא בן אדם של בטן–גב. זאת אומרת בטן כן, חמש לידות עושות את שלהן, וגם כמה קילוגרמים של עוגות שמרים, אבל גב זה כבר יותר מורכב) דווקא נרשם לי בנפש אחד הטיולים המהממים שחוויתי.
ישבתי שם אין-ספור שעות מול הים. במקום לבחור בין בטן לגב בחרתי בישבן. פשוט ישבתי. ונשמתי. וחשבתי. ורציתי והתפללתי. 

התפללתי לקבל אחריות לזמן שלי, ולא להיות מופתעת ממחוגי השעון. לנהל את החיים מסודר יותר. להציב מחסומים ללחץ ופניקה. לפטר חרדות ישנות. לנסות לקבל כמה שפחות חרדות חדשות (לשמור על מועדון החרדות והפחדים בוטיקי כזה, מצומצם).
לא בהכול אני מצליחה להתמיד. לגבי הרוב בעיקר יש לי תחושת החמצה. קשה להיפטר מהרגלים ישנים. שבועיים בהחלט יכולים לעזור (למשל לפתוח בוקר בתה ואננס… לא משהו. אל תנסו בבית).
אבל את עצם הרצון שלי, עם כל ההחמצה, אני מונה בקול. בכל פעם שאני מאחרת או נכנסת למצבי לחץ או מתחילה לפתח חרדות אני מזכירה לעצמי ולכל מי שנמצא לידי: זוכרים שהבטחתי לעצמי ש—?
אחת הקבלות שאני מצליחה לעמוד בה מאז היא תפילת הבוקר. תמיד השתדלתי להתפלל, אבל מנחה. קצר. קולע. מבחינתי זה היה סוג של סימון וי בלי יותר מדי כוונות ענקיות של 'שמע ישראל'.
אעפס, המרוץ לשקיעה, בייחוד בימי החורף, הכניע. מה גם שבאמצע היום היה גדול עליי לסלק מחשבות וטרדות ופשוט להתפלל (בכל זאת, אישה אני). אז קיבלתי עליי את תפילת הבוקר. יש בזה משהו מאוד מסודר. קמים. בום. תפילה. לא קפה, לא בעל, לא ילדים, לא עבודה. קודם תפילה. דיבור עם ה', דיבור פתוח. נקי-נקי. הראש עוד לא בפוקוס. רק הלב מדבר.
ושמתי לב שסדר היום הפך להיות כזה: בבוקר אני לוחשת לו מה אני רוצה ממנו, ולאורך היום אני צועקת לו: "מה אתה רוצה ממני?" וככל שעוברים הימים מיום ליום אני לומדת לכוון בעצמי את הנפש לתפילה.
לא אשקר. בכל בוקר אני עצמי מופתעת מהמילים שיוצאות לי ב'שמע קולנו'. מילים שמעולם לא הוצאתי במנחה. דברים שמעולם לא נתתי עליהם את הדעת בשעות של שקיעה.
יש דברים שהזריחה יפה להם.