ערב שבת ארגון, ואני מוצאת את עצמי יושבת כמו לפני אירוע מיוחד; ממש ממש רוצה לכתוב ברכה אישית, אבל המילים לא יוצאות לי מהמקלדת. ואם כבר יוצאות מילים, הן לא בקצב הלב. הלב על 200, המילים על 20.
יש לי בעיה כזאת שכשאני צריכה פתאום להביע את עצמי על משהו שהוא מאוד משמעותי לי המילים נתקעות. המוח מפוצץ באין-ספור תיאורים של רגעים קטנים של אהבה ואושר. של עוצמה ושל בנייה. של משמעות וחוויות וחברות ועשייה. רגעים אין-ספור של ביחד. של הכול קטן עלינו , אבל שום מילה לא יוצאת לי בכיוון של להסביר את זה. ככה זה כשזה קרוב לי ללב.
וזה מה שיקרה לי גם במוצאי שבת. מה שקורה לי בכל מוצאי שבת ארגון בשנים האחרונות כשילדינו בגרו והפכו לחניכים של השבט החדש: נמלאתי דמעות ומדי פעם הצלחתי לפלוט "ברוך ה', ברוך ה', איזו נחת".

ועכשיו אני מול דף לבן, מנסה להכניס בשלוש מאות מילים רגשות שמבטאים תנועה רחבה שהולכת איתי מגיל 8 (!) תנועה שהיא לי בית. היא משפחה, היא בגרויות, היא החברויות הכי עמוקות שהולכות איתי עד היום. היא אהבה. היא כל מה שמגדיר אותי החל מהעבודה ועד התורה.
ואני לא מוצאת איך לתאר. מצד אחד אני מוצאת את עצמי מתרפקת על הזיכרונות המתוקים. והם כל כך מתוקים. מצד שני אני מוצאת את עצמי מתנפחת, אימא גאה לילדים פעילים.
אולי אין לי איך להביע מה נבנה בי בשנים האלה שאכלתי, ישנתי, למדתי, גדלתי והתבגרתי ואפילו התחתנתי וילדתי בבני עקיבא. אבל יש לי לב גדול מפוצץ מנחת וגאוות יחידה, סומק עמוק בלחיים, אין-ספור חברים, חברות, חוויות.
מטען אדיר שמוצמד לו שעון אחד שלא עובד לפי התלם וידיעה שיש כמוני המון ילדים וילדות שחיפשו תנועה ומצאו בית. מקום שהיה שם מישהו משמעותי בשבילם. מקום שבבוא הזמן הפך אותם לדמויות משמעותיות לאחרים. אין ספק שתנועת בני עקיבא תרמה לעיצוב דמותי בתהליך הבגרות שלי.
בלב אמיץ בעזרת ה' עלה נעלה.
קדימה, בני עקיבא, הידד במעלה! חג שמח!