"הבן שלי חוגג בר מצווה, תוכלו לעזור לי לעשות לו חגיגה, לקנות לו תפילין?" "בעזרת ה' נשתדל. נעשה מה שאפשר".
ההודעה הזאת ריגשה אותי בטירוף. זה לא סתם בר מצווה של כל ילד יהודי, זה ילד שלפני עשר שנים הוצאנו מהכפר עם אימו. היא הייתה בדירת מסתור זמן רב לשיקום. בשבוע הראשון הילד הקטן ראה חייל צה"ל, לקח אבן קטנה וזרק לעברו. כששאלתי אותה מה הוא עושה, למה הוא זורק אבנים, ענתה: "אבא שלו לימד אותו לזרוק אבנים על חיילים". אמרתי לה: "אבל אח שלך חייל, איך הסכמת לזה?" היא לא ענתה.
יהודייה בכפר שהתאסלמה והתחתנה מחקה את האישיות שלה, אין לה עמדה, אין לה שליטה על החיים שלה. היא כמו עלה נידף ברוח.
הם השתלבו יפה במקום החדש. הילדים נקלטו מהר, הקהילה עטפה אותם בחום והיה להם טוב.
לאחר תקופה היא הייתה במשבר והיה לה קשה להתמודד. היא נשברה וחזרה עם ילדיה לכפר.
זה היה מאכזב מאוד.
"אל תתייאשו ממנה", התחננה אימא שלה. שאלנו את הרב דב ליאור אם יש מצווה לעזור לה, והוא ענה: "בשביל הילדים תעשו את הכול". "אני אשכנע אותה", אמר לנו אחד המכרים שלנו שהוא גם בן תערובת. "הילדים שלך לא יסלחו לך", אמר לה, "תעשי עוד ניסיון למען הילדים שלך, את לא רוצה לגדל מחבל", אמר לה והצליח לשכנע אותה.
שוב עזרנו לה. בלב כבד. למען הילדים. הילד הזה שצועק שמע ישראל בקולי קולות, ששר איתנו בדבקות בשולחן שבת, נכנס לנו ללב. החלטנו שוב לעשות הכול בשביל הילדים. מה לא עושים בשביל ילד יהודי?
היא יצאה מהכפר ולא חזרה לשם עוד. הילדים גדלים בסביבה יהודית, לומדים בבית ספר יהודי, ועכשיו הילד ההוא חוגג בר מצווה.
הסיפור הזה נוגע בנו עמוק. השקענו, נתנו, ציפינו, חשבנו שהצלחנו והתאכזבנו. אפילו קצת כעסנו, אבל לא התייאשנו.
כי הבנות הללו קודש הן ואין לנו רשות להתייאש מהן.
הבנות האלה חלק מעם ישראל, תמיד נדאג שיהיה להם לאן לחזור. נעשה את על המאמצים.
