אני מתבוננת בשלהבת עולה, יורדת, יונקת ממקור חיותה ושוב עולה. קורסת, נאחזת בנר, משאירה בו סימן ועולה בחזרה יפה וחזקה פי כמה.
אני מעמיקה מבט, מתכופפת ממש אל מול הנר, מצליחה לראות את החיבור בין הפתילה לשעווה.
מעלה את המבט בחזרה לשלהבת האש. נותנת לעצמי לשקוע בריצוד, להתערבב עם הצבעים, לנתק מבט ולהפריד אותם אחד-אחד בייחודיותם. אני אפילו מצליחה לזהות שם את המילה "יש" בתוך האש.
עולות בי המון מחשבות, הכול מתערבב כמו באש. כחול של שמיים, כתום של שקיעה, אדום של אהבה, צהוב של תקווה.
חנוכה הוא הזמן שאנחנו חוגגים בו את נישואינו. לילדים אני מדגישה תמיד שנוסף על כך, בלתי נפרד ממנו, זהו יום ההולדת של המשפחה שלנו.
כמה שמיים, שקיעות, אהבות ותקוות יש במשפחה. יש בנישואין, בזוגיות. כמה עוצמה יש בנו, ביחד הזה. כמה אש.
לאחרונה המחשבות שלי לא ממוקדות פנימה. אני רוצה לחגוג את השנים. להפיק הפקה שתשאיר בנו רושם, לציין את ההולדת הזו בגדול. בינתיים הדבר היחיד שהצלחתי הוא לממש כרטיסים שהזמנתי מזמן ל'צמאה'. ואו. 'צמאה'. אני זוכרת איך יצאתי משם בשנה שעברה. התרוממתי, נסקתי, בערתי, חזרתי לינוק מהמקור ועליתי חזרה. וכבר חלפה שנה, וצמאה נפשי, צמאה עד מאוד. אני עוד לא יודעת מה ירווה אותה בי. ו'צמאה' הגיעה בדיוק מושלם. בתמהיל משובח של מקצוענות חודרת לנשמה.
אני יושבת מול הבמה בלב פתוח ושכל פתלתל. מבקשת מהניגונים: תדליקו בי את השלהבת. תיגעו בי ברווח הזה שבין השכל לרגש. תנו לי מנה הגונה של אש אמיתית שתחדור אליי ותמס בי את כל החומות. אש שתפיל את כל המחיצות. ביני לביני, הכול מתחיל שם. אש שתקיף ותשאיר אותי מחוברת, יונקת מהמקור האמיתי.
אני מנסה בשקט הזה בבית להבחין מה אני מרגישה. אני מדמיינת שיש בי אש תמיד. יש משהו שנדלק בי ולא כבה כשהאורות כבים. משהו מתרחש בי. בבקרים מאז יש בי אש. בצוהריים – אש. משהו קורה בי, נפתח, אפילו בזמן המקלחות וארוחת הערב האש עדיין מרצדת.
ואפילו שאין לי שום תוכנית לבילוי הערב או רעיון להפקה של חגיגה אני מצליחה לראות את המילה "יש". בגדול.
וחנוכה מגיע. ואנחנו חוגגים בהרכב משפחתי. לא הפקה ולא זיקוקים. כל הדמיונות נשארו שם, בעולם הדמיוני. ובמציאות, פה על הארץ, הלב שלי רחב. מרגישה בת מזל על הזמן הזה יחד. זמן מיוחד להיות כל אחד הוא עצמו, זמן להתערבב עם כולנו, לעלות ולרדת, לנסוק, להתרסק. לינוק מהמקור ולעלות בחזרה בעוצמה גדולה.
חנוכה שמח!
