בואו נדבר על זה

"הוא התחיל לעבוד ונראה שמח יותר אבל מרוחק, לא כמו שהיה בעבר. בקושי מתפלל, כבר לא מברך, הלבוש השתנה. זה לא הילד שהכרתי. ניסינו לדבר איתו, הוא לא שמע. 'אלו החיים שלי, זו הבחירה שלי. אל תתערבו לי'.
"‌לפני שלושה ימים בא הבן הגדול וסיפר לנו שלילד שלי יש חברה גויה. לילד הצדיק שלי יש חברה גויה?! את זה כבר לא יכולנו להכיל. אנחנו שבורים כבר כמה ימים, לא אוכלים ולא ישנים. לא יכולים לבלוע את הגלולה המרה".
"דיברתם איתו?" שאלתי, "איך הוא מסביר את זה?" "אנחנו לא מסוגלים לדבר. הוא נכנס הביתה, בקושי שלום אמרתי לו. אבא שלו כבר כמה ימים במיטה, נהיה חולה. אני בקושי מתפקדת, קוראת תהלים ובוכה. לא יודעת מה לעשות. ביקשתי מה' שייתן לי סימן, שיכוון אותי מה לעשות. התלבטתי אם לבוא בכלל לאירוע, אבל לא יכולתי שלא לבוא. זו משפחה. אני בחוץ מחייכת, אבל בפנים יש בור שחור. עכשיו שאני רואה אותך אני מבינה שהקב"ה שמע את התפילה שלי. אין מקרה בעולם".
לבקשתה של האם יצאנו מהאירוע ושוחחתי עם האב בטלפון. "איך הקשר ביניכם?" שאלתי אותו. "תמיד היה לנו קשר טוב, אבל עכשיו אני לא מסוגל לדבר איתו". הוא היה שבור, חסר אונים. "הנכד שלי יהיה גוי!" הוא זעק.
שאלתי את האב: "אם זה היה אחד התלמידים שלך, מה היית עושה? ומה היית ממליץ להורים שלו לעשות?" "הייתי מנסה לדבר איתו", ענה האב. המלצתי להורים לשבת לשוחח עם הילד, להבין מה הוא חושב, מה הוא מרגיש, איך הוא מסביר שדווקא הוא, שהיה העילוי של הישיבה, חבר של גויה. הם קבעו פגישה עם הילד וישבו איתו כמה שעות.
‌הילד לא ידע להסביר אפילו לעצמו איך זה קרה לו. כולם שם בכו. גם הילד. "תעזרו לי להתמודד, להתגבר", ביקש מהוריו. בעצה אחת עם ההורים הוא עזב את הבית, עזב את העבודה, עזב את הגויה ועבר למקום אחר. כעת הוא גר אצל משפחה רחוקה וחזר ללימוד, חזר לישיבה, חזר לדרך התורה.