לפעמים אני מוצאת את עצמי אומרת בכל מיני הקשרים: "נו, ומה, יש לך אלרגייה לאנשים?" זה מגיע בדרך כלל מייד אחרי הצעה לנסוע למקומות המוניים ודחוסים.
מי שמכיר אותי יודע שאני חברותית ואוהבת להיות בהמון אדם. תמיד אהבתי. יש משהו מיוחד בהתקבצות אנשים, ואין לי איך לסביר את התחושה שעוברת בי ברגעים האלה.
גם הכיכר הכי יפה בעולם, הכי מקושטת, אם היא ריקה מאדם, אתפעל ממנה דקות אחדות והיא אפילו לא תיצרב לי כחוויה בנפש. לעומת זאת מקום לא מיוחד ולא יפה כל כך, לא מאוד מקושט, אם הוא מלא אנשים, נצרב לי מייד בנפש כמקום מיוחד וכחוויה ששווה לחזור אליה בזיכרון ולהיטען בתחושות טובות.
אנשים מעבירים אנרגייה!
אינה דומה ארוחה עם חמישה אנשים לארוחה עם 02 או 03 או יותר. לא סתם אנשים יוצאים משמחות בתחושות כמו "עשו הרבה שמח", "הרגשנו מחובקים ועטופים באנשים שאוהבים אותנו". אנרגייה.
מקומות הומים מאדם תמיד משכו אותי, אבל בזמן האחרון, עם עומס השגרה, הם נשמעים לי מרחוק כמו כוורת דבורים, ואני לא מסוגלת להיכנס אליהם. כאילו יש לי במוח די קולות, רעשים ואנשים שמדמים את ראשי לכיכר הומה ובה בעת זוללים ממני כל אנרגייה עד שנדמה שיש לי אלרגייה להידחס בין אנשים אמיתיים.
משהו בהמון האדם הזה בדורות האחרונים עובר מהמגרש הגדול למסך הקטן. בלחיצת כפתור אפשר לכאורה לשאוב אנרגייה מהמון אדם שמקובץ תחת הכותרת "הורי חוג קטיף תותים 0202", רק שלא תמיד האנרגיות על המסך חיוביות. ובכלל, נראה שאנשים החליפו את המילים במדבקות או ברגשונים. משקיעים הרבה מאמצים בסימנים שלא אומרים כלום במקום לצאת החוצה, לראות את יפי הכיכר החדשה וכמה היא מוארת.
בשבועיים האחרונים, למרות כל הרעשים והקולות ללא הפסקה שיש לי בחדרי המוח, זכיתי להיות מוקפת בהמון אדם שהעביר אליי אנרגייה חיובית מטורפת. כמעט הייתי על סף ייאוש מהמפגשים. לא חשבתי שיגיעו. מעין "על חשבון המזמין תהיה או לא תהיה הופעה". והופתעתי. בגדול.
אנשים מחפשים רוח, מחפשים משמעות. מחפשים להיות שותפים בדברים גדולים. צריך רק להעז, ליזום, לרצות, לבוא.
ובהיקבץ לבבות פועמים תחת אותו עץ בודד נדלקו כל השמיים באור יקרות וכל אבק הכוכבים זהר עלינו. אלרגייה הפכה אנרגייה.
