היא עלתה לארץ כשהייתה נערה. לבד, ללא משפחתה. היא למדה בפנימייה והייתה עצמאית מאוד. אחרי השירות הלאומי החלה ללמוד במכללה. היא שכרה דירה עם חברות, ואחר הצוהריים עבדה.
במקום העבודה היא הכירה אותו, ונוצר ביניהם קשר טוב. בהתחלה הפריע לה שהוא ערבי, אחר כך היא פשוט התרגלה.
הקשר נמשך והעמיק. החברות ניסו לדבר, להשפיע עליה, אך היא לא רצתה להקשיב. הן פנו אליי, וניסיתי לדבר איתה, אך היא אמרה שטוב לה, הוא עושה אותה מאושרת. מפריע לה שהוא גוי, אבל האהבה מנצחת.
היא הלכה לכפר והתאסלמה. היא הפסיקה ללמוד,
נשארה בכפר ועזרה לאימא שלו בעבודות הבית.
היא למדה את הקוראן וצמה ברמדאן. התנתקה לגמרי מכולם.
ערב אחד הם ישבו וראו טלוויזיה. על המסך הופיעה קריינית ודיווחה שהיה פיגוע. יהודים נרצחו. כולם שמחו, אבל היא הייתה מכונסת בעצמה. היא לא הייתה מסוגלת לשמוח שנהרגו חיילים.
הוא ראה שקשה לה, שהיא לא ממש איתם. שהיא נטע זר בתוכם. הוא קילל אותה והכה אותה באכזריות רבה ליד כולם. אף אחד לא עזר לה. היא שכבה על הרצפה כואבת ומדממת.
בלילה הרגישה רע. היא ביקשה ללכת לבית חולים, אמרה שהיא חוששת להיריון, שהיא מרגישה שהיא מאבדת את התינוק שבבטנה. הוא הסכים, והם נסעו לבית החולים.
הצוות הרפואי דאג לה, הבינו שהיא אישה מוכה. ניסו לדובב אותה, לשאול מה קרה. היא לא שיתפה פעולה. היא פחדה, חששה לחייה. מי ששכבה לצידה הבינה את המתרחש ושלחה לי הודעה: "אני בבית חולים, ושוכבת לידי מישהי, נראה לי שהיא יהודייה". עניתי לה: "נסי להתחבר אליה, תשאלי אותה ותראי איך היא מגיבה. אם כן, אני אקפוץ לבקר".
השכנה לחדר חיכתה לרגע שהאישה ברעלה תהיה לבד, אבל היא הייתה כבויה ושקטה. ניסתה להתקרב, לחייך, להאיר לה. בערב שבת הדליקה השכנה נרות ובירכה בקול. האישה ברעלה הסתכלה עליה ועצמה את עיניה. היא נזכרה בבית הוריה, איך עמדה ליד אימא שלה כשהדליקה את הנרות, ומזמורי השבת התנגנו לה בראש. היא ענתה בשקט אמן.
"ידעתי שאת יהודייה", אמרה לה השכנה, והיא ענתה: "הייתי יהודייה, התאסלמתי. עכשיו אני לא יודעת מה אני", והחלה לבכות. "יהודי תמיד נשאר יהודי", אמרה לה השכנה. הן קידשו יחד, אכלו, שרו שירי שבת, התרגשו. האור של שבת קודש האיר לה את הנשמה. הן דיברו על העתיד. היא החליטה שלכפר היא לא חוזרת.
היו לה חששות. מה יהיה איתה? איך היא תסתדר? היא פחדה כל כך אבל התגברה והחליטה שהיא עושה שינוי. היא עוזבת אותו וחוזרת לעם ישראל. חוזרת לחיים.
אחרי השבת הן התקשרו אליי. דיברנו ארוכות. היא בכתה, "אני זוכרת שדיברנו לפני שנים, לא הקשבתי לך, לא הקשבתי לעצמי, הייתי שבויה באהבה, הרסתי את החיים שלי".
למרות השמירה ההדוקה של הבעל ומשפחתו היא יצאה מבית החולים היישר לדירת החירום של להב"ה. היא חזרה ליהדות ושיקמה את חייה. לאחר זמן מה נסעה לבית הוריה בחו"ל. היא התחתנה והקימה בית יהודי כשר. כשהיא מדליקה נרות שבת ילדיה עומדים לידה כמו בבית הוריה. האור הקטן של נרות השבת דחה את החושך והאיר לה את הנשמה.
אנו שומרות על קשר הדוק. היא שולחת ברכות ותמונות. "מתי את מגיעה לארץ?" אני שואלת. "אני נשארת בחו"ל. ארץ ישראל בלבלה אותי, לא עשתה לי טוב", היא עונה.
נתפלל שפדויי ה' ישובו לציון ברינה.
