מובא בשם הזוהר הקדוש: "אין לך עשב מלמטה שאין לו ממונה מלמעלה שאומר לו גדל". מלאך. ממונה על עשב. ואומר לו גדל. וזה כל ייעודו של המלאך בעולם, לומר לצמח המסוים שהוא ממונה עליו – לגדול.
כמה אמון המלאך הזה צריך בצמח. כמה אמון הצמח הזה צריך במלאך. כמה חשיבות יש לכל צמח קטן עד ששם לו הקב"ה מלאך במיוחד בשבילו.
ואני מדמיינת את המלאך הממונה עליי אומר לי לגדול. ואומר שוב. ומחכה. ומחייך בסיפוק, ושוב גוער, ומדרבן. ונח. ממתין לצמיחה שלי. ומחייך בסיפוק, מוחא כפיים ומעודד. ושוב ממתין, וחוזר חלילה. כמה סבלנות הוא צריך. כמה אמון בי יש לו. ואני, אמון בעצמי בקושי מגייסת, אז אמון במלאך שלי?

וכמה הסיפור מורכב, שעכשיו, משיש לי ילדים, גם להם יש מלאך שאומר להם "גדל". והוא ממתין בסבלנות. וזאת המשימה שלו. ואם הוא "על זה", אולי אני יכולה קצת להרפות ולהתפנות לכביסה ובישולים וניקיונות, והמלאך שלהם כבר יוודא שיגדלו? לא כזה פשוט, מתברר.
אני אומרת להם "גדל", והוא אומר להם "גדל". הוא יודע מה הוא אומר, ואני רק מקווה שאני מדייקת במה שאני אומרת.
ואז אני חוזרת אחורה, לילדותי שלי. והקולות שאומרים לי "גדלי" מפי הוריי והקולות של המלאך כמו מתערבבים. לפעמים עולים בקנה אחד, וכולם מוחאים כפיים. לפעמים אני לא ממש מצליחה לכוון לכל הקולות, וחלקם סופקים כפיים.
אני נעה קדימה במעין רצוא ושוֹב ובודקת את כיוון הרוח, לאן לגדול. לפעמים אני שוכחת שאת המלאך הזה אני לא שומעת בכלל. רק נדמה לי שיש לי קולות מכוונים.
ועוד אני מדמיינת ישיבת עבודה שבועית של המלאכים, וכל אחד מציג את הצמח שלו בגאון ואת הפעולות שהוא נדרש לגדלו בעזרתן. כל מלאך מציג את שלל הקולות שהוא דיבר השבוע עם הצמח ואיך הצמח הגיב על הקולות ומה הפעולות הנדרשות ולאיזו מטרה מכוונים בימים הבאים. והכול מוצג בקול חד וברור, מלווה בגרפים מדויקים של התקדמות ועלייה.
ובפינה המלאך שלי יושב נבוך ולא מצליח להציג את העבודה שלו. ועוזרים לו החברים, נותנים לו שלל עצות וחוויות מניסיונם עם צמחים אחרים. והוא מנענע בייאוש את ראשו: הצמח שלי הוא משהו מסוג אחר. מיוחד. הכול ניסיתי. לא ממש הולך בתלם.
ומתוך הדמיון אני צועקת לו: אל תתייאש ממני! אני אצמח! זה יקרה! אני רק צריכה לחדד בי את הקולות. למצוא בעצמי את המטרה בתוך עצמי. אני שומעת אותך. מעריכה את האמון. תישאר צמוד אליי. מבטיחה: אני אגדל!