את אחד הסיפורים המרתקים בעניין חיפוש כלי המקדש שמעתי בזמנו מהרבנית רוחמה שיין ע"ה. הרבנית רוחמה, גיסתו של הרב חיים פנחס שיינברג זצ"ל, התגוררה בשכנותנו בקריית מטרסדורף בירושלים. כאשר ערכתי את המחקרים על כלי המקדש המליצו לי לפנות אליה כיוון שאמרו לי שאביה, הרב הרמן זצ"ל, היה קשור לחיפוש הכלים.
הרבנית סיפרה לי שהיה יהודי שחרש את אדמתו בסביבות ירושלים, ולפתע נפל לבור. משהתאושש מעט ראה שהוא נמצא בתוך מערה ושם לב שיש שם כלים שונים שנראו לו כי הם מכלי הקודש.
הוא יצא מן המערה ולא ידע את נפשו: כיצד ינהג כעת, האם יספר לכולם את הסוד הגדול? אולי לא יאמינו לו ואולי יחשבו שהוא סתם הוזה. עוד חשב שאולי אף לא כדאי לפרסם בטרם עת את עניין הכלים.
את לבטיו השיח באוזני הרב הרמן זצ"ל, אביה של הרבנית רוחמה, והרב הרמן החליט כי בשאלה כבדת משקל שכזו עליו לשאול ישירות את מרן החפץ חיים. הרב הרמן הכין עם השואל מפה מיוחדת המתארת את מקומה של המערה הסודית ושלח את כל הפרטים לבניו שלמדו בפולין.
הבנים נסעו לחפץ חיים, הראו לו את הממצאים, והוא קבע כי אכן יכול להיות שמדובר בכלי המקדש, אך באופן מעשי החליט לקרוע את הפתק ואמר: "נוך נישט גיקומן דיצייט": עוד לא הגיע הזמן.
אנו נכנסים השבוע לפרשות העוסקות בענייני המשכן וכליו. הרחבנו רבות בעבר בענייני המשכן והמקדש, כליהם וסממני הקטורת, ונעסוק הפעם בענייני בגדי הכהונה.
הבאנו בעבר את דברי הגמרא באשר לסמיכות פרשת בגדי הכהונה לפרשת הקורבנות: "מה קרבנות מכפרין, אף בגדי כהונה מכפרין" (ערכין טז ע"א), והגמרא מוסיפה ומפרטת על מה מכפר כל אחד מהבגדים. בין השאר נאמר שם: "כתונת מכפרת על שפיכות דמים… מכנסים מכפרים על גילוי עריות… אפוד מכפר על עבודת כוכבים" ועוד.
נשאלת השאלה: הרי בית המקדש הראשון חרב עקב שלוש העבירות החמורות (עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים) אף על פי שהיו בו בגדי כהונה שמכפרים עליהן. ומדוע לא כיפרו על עבירות אלו? מה משמעות הכפרה שלהם על עברות אלו?
השל"ה (מסכת ר"ה פרק תורה אור, ה) מתרץ שבגדי הכהונה אינם מכפרים לחוטא עצמו אלא רק לשאר העם, המושפע לרעה מאותו חוטא כיוון שהוא ערב לו, "כל ישראל ערבים זה בזה".
כך הוא מסביר את דברי התנא "אם אין אני לי מי לי" (אבות א, יד). כלומר, אם אין אני מתקן לי, כלומר את העבירות שהן שלי, שפעלתין בעצמי, מי יתקן אותן לי? שהרי העבירות שאינן לי אלא מצד הערבות מתוקנות מצד אחר, דהיינו 'בגדי כהונה' שהיו מכפרים על הערבות, אבל אותן עבירות שהן לי, מי לי לתקנן כי אם אני בעצמי?
אפשר ללמוד מכך הדרכה חשובה: על האדם מוטל לעמול ולתקן את מעשיו באופן פרטי, ואין הוא יכול לומר "ממילא לעם ישראל מתכפר", מפני שכפרה זו אינה כלפיו, אלא החוטא עצמו צריך לחזור בתשובה ולתקן מעשיו.
