"אני דואג לבת שלי. היא נעלמה לפני כמה חודשים. אני לא יודע אם הבת שלי חיה או מתה". היא יצאה מההוסטל לחופשה ומאז לא חזרה. התמונה שלה הופצה ברשתות החברתיות, והמשטרה ביקשה את עזרת הציבור למצוא אותה. נערה בסיכון גבוה, ילדה שמסכנת את עצמה.
צו של בית משפט מורה להכניס אותה למקום סגור כי היא אינה יודעת לשמור על עצמה. כל דקה שלה בחוץ היא סכנת חיים בשבילה. ערבים מנצלים אותה, והיא לוקחת סמים קשים. למרות שהיא קטינה היא התאסלמה בבית דין השרעי, מדברת בערבית ואפילו שונאת יהודים.
הוריה חסרי אונים, חסרי תקווה. הם מתביישים בה וכועסים עליה אבל גם מאוד דואגים לה. הם מבינים שיש לה קושי נפשי ושהיא אינה מודעת לעצמה. הם בוכים ומתחננים, רק רוצים לדעת שהילדה שלהם בחיים. בהוסטל כבר ויתרו עליה, והמשטרה כבר אינה מחפשת אותה, "זה מרצונה". היא אינה יכולה לעמוד בקצב של הבנות שבורחות.
אך מי יכול לצער ולדאגה של ההורים? מי יכול להיות אדיש לגורלה של הילדה המסכנה? יש יהודים שאינם מסוגלים להשלים עם המצב האבסורדי הזה. הם מפעילים לחץ על הרשויות, פונים לבית המשפט ולתקשורת, ובתוך כמה ימים המשטרה מוצאת את הבחורה אי-שם בכפר, מחזירה אותה להוסטל, וזה סוף הסיפור עד לבריחה הבאה.
הסיפור שלה הוא סיפור של מאות נערות בסיכון שאין מי שידאג להם.
סיפור של ילדה של אף אחד.
