לפני שנים היא יצאה מהכפר. היא מגדלת את ילדיה בעיר הגדולה כאם יחידנית במסירות רבה, עובדת קשה כדי לפרנס בכבוד את ילדיה ומתמודדת עם קשיים מרובים בגבורה. משפחתה אינה בקשר איתה מאז התחתנה עם ערבי והתאסלמה. גם כשעזבה אותו ושבה ליהדות כעסה עליה המשפחה ולא הייתה מוכנה לקבל אותה. ילדיה אינם מכירים את סבא וסבתא שלהם. יש נתק מוחלט ביניהם. לאורך השנים השתדלנו להיות שם בשבילה. הענקנו לה תמיכה נפשית וכלכלית, ואנחנו בקשר קרוב. "אתם המשפחה שלי", היא אומרת.
כשהתקשרתי לבדוק איך היא מסתדרת בתקופה המורכבת הזאת, איך משפיעה עליה שגעת הקורונה, היא נשמעה די רגועה. "אני רגילה לבידוד", היא צוחקת, "אין לי לאן ללכת מהעבודה לבית ואין כסף לשופינג.
"המשפחה שלי ויתרה עלינו מזמן", היא אומרת. "כל החיים שלי אני חיה באי-ודאות. אני לא יודעת מה יהיה מחר ומנסה לשרוד את ההווה. לפחות עכשיו אני כמו כולם".
אמרתי לה שאני מקווה שנצליח לסייע לה בפסח הזה כמו בשנים קודמות ושתנסה להיעזר בעוד עמותות חסד באזור מגוריה. היא ענתה שהמצב הכלכלי של כולם רעוע, ולפחות במלחמה הכלכלית הזאת היא לא לבד, "רק שנהיה בריאים ואוכל לגדל את הילדים שלי בשמחה".
ברגעים הקשים האלה לומדים להעריך את מה שיש ואת הדברים החשובים באמת. אני מלאת התפעלות מהיכולת שלה להסתדר ולתמרן בתקופה מורכבת כל כך. היא עובדת מהבית כמה שהיא רק יכולה ועושה מאמצים גדולים להסתדר. היא עשתה תהליך חשוב בחייה שבו למדה להכיר את הכוחות והמשאבים שלה להתמודד עם מצבים קשים. הטיפול המתמשך שעברה והרצינות שלה בנו בה חוסן נפשי, והיא מסתגלת לשינוי ומתמודדת היטב עם המצב החדש.
"אני כבר יצאתי ממצרים כשיצאתי מהכפר", היא אומרת, "עברתי את עשר המכות וראיתי את הניסים. עברנו את פרעה, נעבור גם את זה".
