היא אימא לנערה צעירה, קטינה בת 13 הסובלת מקשיים מרובים, נערה בסיכון שאינה מודעת לעצמה. הנערה נפגעה בעבר, ומשחזרת את הפגיעה ומסכנת את עצמה. בצר לה פנתה האם לרווחה שתסייע לה עם הילדה. "אני לא יודעת אם צדקתי שפניתי לעובדת הסוציאלית", אמרה לי האם. "הייתי צריכה לקבל הנחיית הורים, לטפל בזה לבד ולא לערב אותם. אני, האימא שטיפלתי בה והייתי לצידה, הפכתי לאשמה ולא רלוונטית. אף אחד לא רואה את שאר הילדים הטובים והממושמעים שלי.
"העובדת הסוציאלית מנסה להדיר אותי מהחלטות הנוגעות לילדה, ובמקום לסייע לנו, לאחד בינינו, יוצרים חיץ בינינו לבין הילדה. הם לא מבינים שאי אפשר לוותר על ההורים". לצערי זו תחושה של לא מעט הורים לנוער בסיכון, ואני פוגשת לא מעט הורים כואבים וחסרי אונים.
הקשר בין ההורים לנוער בסיכון לבין המערכות המטפלות בנוער מלווה בהאשמות הדדיות וביקורת. נראה שבגיל הזה ההורים אינם רלוונטיים. כמטפלת בנוער בסיכון היה חשוב לי ללמוד הנחיית הורים ומשפחה. אם אנחנו רוצים לחזק את הילדה, צריך לחזק את ההורים. לתת כוח להורים. המטפלים שם לזמן קצר, ההורים שם לכל החיים. הקול של ההורה מפעיל אותנו והולך איתנו כל החיים.
סמכות הורית חשובה לחוסן של הילד. גבולות נחוצים לילד. הם חשובים לבניין האישיות שלו, הם מעניקים תחושת ביטחון ושייכות. עמידה בגבולות מגבירה את הערך העצמי של הילד.
כשנערה פוגעת בעצמה ומסכנת את עצמה ההורה לא מסוגל לתפקד. אין שגרה, אין יום ואין לילה. הם מנסים הכול עד שמרימים ידיים ומרגישים שהם לא מסוגלים לבד. הם פונים לרווחה, פונים לבית המשפט, מוציאים צו נזקקות ושמים את הנערה בהוסטל, מקום שאמור להגן עליה ולהציב את הגבולות הברורים. עצוב, אך יש מקרים שדווקא בהוסטל הבנות נפגעות יותר, והמקום המוגן נעשה מסוכן. ההורים נאלצים להיאבק במערכת. להורים אין כוח כמו שיש למערכת, ומי מפסיד במלחמה הזאת? הנערה המסכנה שזקוקה כל כך לסמכות הורית ולגבולות.
כאשר הילדה בטיפול המדינה ההורה נדחק לאחור. דעתו לא תמיד נחשבת. אחד הדברים המצערים שאני מזהה הוא היחס הלא הוגן כלפי ההורים. ביקורת גדולה נמתחת על ההורים, והאשמה של ההורים בקשיי הילד היא דבר מצוי במערכות החינוך ובמיוחד ברווחה, אבל היא אינה יעילה אלא מזיקה ביותר, כי כאשר ילד מסכן את עצמו וההורה אינו יכול להציב את הגבול, המערכת מנסה לעיתים להחליף אותו. כמובן, לא תמיד זה כך, יש מערכות שמכבדות את ההורים ומעצימות אותם, וכולם מרוויחים. אבל לצערי אני נתקלת בזה לא מעט.
"אני מרגישה שקופה", אמרה לי האם. "לא רואים אותי ולא מתחשבים בדעתי. אולי המדינה אחראית לבת שלי עד גיל 18, אבל אני אימא שלה ואני אחראית לה כל החיים. אם יקרה לה משהו, אני אספוג. העובדת סוציאלית ישנה טוב בלילה, אני לא.”
כולם מדברים על הנזק של ניכור הורי בין הורים פרודים, אך על ניכור הורי של המערכת כלפי הורים לא מדברים. איך הילדה תקבל מרות וסמכות אם המערכת לא סופרת את ההורים ולעיתים אף מזלזלת בהם?
החוסן של הילד תלוי בכוח של ההורה. יחס מנכר ולא הוגן להורה לא משפר את מצבו של הילד אלא מחמיר אותו.
נקודה למחשבה.
