סיפר פעם זוג יקר: אנחנו גרים ביישוב מסוים. שלוש שנים וחצי חלפו מאז החתונה, ועדיין לא זכינו לילדים. האמת היא שהיינו בצער גדול, אבל לא ידענו מה לעשות. לא לימדו אותנו, ולא היינו רגילים ללכת להתברך אצל רבנים.
המשיך הבעל וסיפר: פעם ליוויתי חתן ביום חופתו. הרבה חתנים הולכים לטבול ולהתפלל בקברי צדיקים, וגם הולכים להתברך אצל רבנים. החתן דנן רצה לקבל ברכה מהרב מרדכי אליהו זצ"ל, ואנחנו כמובן הצטרפנו אליו. התפללנו עם הרב אליהו בהנץ החמה בבית המדרש שלו, ואחרי התפילה ניגש החתן לרב לקבל ברכה. הרב בירך אותו, ואחר כך הסתכל לצדדים לחפש את המלווים של החתן. אני עמדתי בצד, כדרכי. כשהבחין בי הרב שאל אותי: לְמה אתה רוצה ברכה? אמרתי לו: ילדים! הרב בירך, ובדיוק תשעה חודשים אחר כך ילדה אשתי בן. זה היה מפתיע כל כך, לראות את הברכה חלה בדיוק ברגע שבו הרב מברך.
בפרשת בלק מופיע המאמץ הגדול של בלק לקלל את ישראל על ידי בלעם, והצלחת בלעם באופן מעשי רק לברך. בעבר עסקנו כבר במהותן ועניינן של ברכות הצדיק ובשאלה "איך זה עובד". נוסיף גם הפעם דברים חשובים בנושא.
בגמרא (בבא בתרא קטז ע"א) נאמר: "דרש ר' פנחס בר חמא – כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים. שנאמר (משלי טז, יד): 'חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה'". וביאר הרשב"ם שכוונת הפסוק היא זאת: הצער שבא מהחמה של המלך (הקב"ה) על האדם עד כדי כך שהאדם חולה ואף נוטה למות, בכוחו של החכם לכפר ולהסיר מעל החולה את הסכנה.
הרמ"א פסק את דברי הגמרא הללו למעשה (יורה דעה שלה, י): "יש אומרים שמי שיש לו חולה בביתו ילך אצל חכם שבעיר שיבקש עליו רחמים". הרמ"א הוסיף שמדובר על חכם 'שבעיר'.
שתי נקודות חשובות מביא הגר"ש וואזנר (שו"ת שבט הלוי ג, קסה), בשם המאירי על דברי הגמרא האלה: ראשית, כאשר ניגשים להתפלל על החולה אין להתייחס לכוחה של התפילה בספקנות, אלא על האדם להיות בטוח בליבו שתפילה שנעשית כתקנה מבטלת את הגזרה. נוסף על כך ביאר המאירי שכוונת הגמרא היא לאו דווקא שהצדיק יתפלל, אלא שבני ביתו של החולה ילכו לחכם על מנת שילמדם את דרכי התפילה הראויות ויתפללו הם בעצמם על החולה.
הוסיף הגר"ש וואזנר שכוונת הרמ"א באומרו שמדובר על חכם 'בעירו', היא שהוא רבו, ו"ידוע דהרב עם תלמידו יש לו שייכות בשורש נשמה שלהם, על כן מסוגל הוא להעביר רוע הגזירה".
בעל 'ערוך השולחן' חיבר לעניין זה גם את הברכה שמברכים את החולים בבית הכנסת, וכך כתב לאחר שהזכיר את ההליכה לחכם: "וכן נהגו לברך את החולים בבית הכנסת בשעת קריאת התורה, דאז רחמים מתעורר. ואם המחלה חזקה – משנין השם, כלומר: שמוסיפין לו עוד שם לשמו. דזהו אחד מהדברים הקורעים גזר דין של אדם".
אם כן, בגמרא נאמר ללכת אצל חכם שיתפלל, ובאופן דומה אמרו חז"ל במסכת תענית (ח ע"א) "ילך אצל חסיד שבדור וירבה עליו בתפלה", אך חידש הרב משה פיינשטיין (אגרות משה, יורה דעה ד, נא) שאף יהודי פשוט שביקשו ממנו להתפלל בעבור יהודי אחר, אפילו אם היהודי שביקשו ממנו הוא אדם שאינו זהיר במצוות כל כך, אם הוא יהודי מאמין, חייב להתפלל לקב"ה בעבור המבקש, כי ייתכן שהקב"ה ייענה לתפילתו מאיזו סיבה, וייתכן שיש לו זכות שבעבורה הוא ראוי שתפילתו תתקבל. ואף עצם זה שמצטער בצערו של חברו ורוצה בטובתו ומקיים בזה מצוות 'ואהבת לרעך' היא זכות ששייך שיקבל השי"ת תפילתו.
להרחבה תוכלו לקרוא בחוברתנו 'ברכה של צדיק – כיצד זה פועל?' שאפשר לקבל בכתובת הדוא"ל hl@puah.org.il.
