הצורך במסירות לתפילה בכותל הולך ומתחזק ככל שגוברות ההגבלות עקב המגפה. מי שצעד לכותל בשבתות ההסגר פגש בצער את המראה המעציב של דלתות שער יפו הנעולות, ממש כמו לפני שחרור ירושלים. אני תפילה ששוב לא נגיע לזה.
בשבתות האחרונות אני יוצא לכותל מוקדם בבוקר כדי להגיע לפני ההתקהלות. אני נאלץ לוותר על המניין של גבי שיינין, שמתחיל מאוחר יותר ויש לו ביקוש עצום. בשבת שעברה זכינו חתני יהל ואנוכי להתפלל ולהתרגש עם הצדיק המקובל הרב יעקב עדס, והמשכנו במניינו הוותיק של ר' אהרון גולדשטיין. הרב עדס לובש בגדים פשוטים וצנועים מאוד בענווה, אך את הציצית שלו הוא עוטה תמיד מעל החולצה. מנהג זה גורם לקידוש השם. זה מזכיר לי תמיד מעשה שקשור בחוויה מכוננת שחוויתי אצל הרב צבי יהודה.
הרב היה מאושפז בהדסה לבדיקות, ודאגו לו לחדר פרטי קטן וצדדי כדי לשמור על פרטיותו. במהלך כל השבוע וגם בשבת לא משתי ממיטתו. לנתי ממש בסמוך למיטתו או במשרדם של רופאי המחלקה. מדי יום ארגנתי קבוצה של תלמידים ללינה במעונות בית הספר לרפואה, להשלמת מניין בחול ובשבת. אני זוכר שכשהתעוררנו בבוקר היו המעונות עטופים בניחוח של חמין שהנחנו מבעוד יום לענג בו את השבת ולטעום בו עם רבנו, שהיה כהרגלו מזמן אביו מצמצם כל השבוע מלהביא דבר מאכל ומשקה לפיו. לכן קניתי כוס זכוכית גדולה, כמו של בירה, והגשתי לו אותה מדי בוקר מלאה בתה חם עם סוכר והזכרתי לו שזו מצוות כיבוד הורים. הרב לגם את התה עד הטיפה האחרונה כדי להדר במצוות כיבוד הורים. הוא זכר תמיד שאביו ציווה עליו לפתוח את הבוקר בכוס תה עם סוכר. הרב קוק ידע שבנו, צבי יהודה, אך יסיים את תפילת שחרית, יגלוש ללימוד רצוף עם התלמידים וישכח את הצורך לשתות ולאכול.
במוצאי שבת אחת כשנכנסתי לחדרו הקטן של הרצי"ק מצאתיו גדוש בתלמידים שצעדו לבית החולים כדי לשמוע את שיחתו המיוחדת והקבועה של רבנו האהוב במלווה מלכה. הרב היה מוקף בעשרות רבות של תלמידים שגדשו את החדר הקטנטן, מקצתם אף ישבו על הרצפה. הרב דיבר ארוכות ובהתרגשות מיוחדת על חשיבות מצוות ציצית. "הציצית שומרת ועוטפת את האדם מכל ארבע כנפות. והרי רק לתוך שלוש מצוות חביבות ומיוחדות מאוד נכנס היהודי בכל גופו: ליישוב ארץ ישראל, לקיום מצוות סוכה וכשהיהודי מתעטף בציצית". כך הפליג הרב בשבח מצוות הציצית ותרי"ג מצוות הקשורות בה ותיאר את קידוש השם שהיהודי עושה כשהוא עטוף בציצית בכל דקה ואפילו בלילה. עוד הרב מדבר ואני מבחין לפתע שהציצית שלו תלויה למראשותיו על גב מיטתו. והיה לי זה לפלא. הרי הרב לא הסיר את הציצית מעליו מעולם במהלך כל שעות היום והלילה.
אמרתי לעצמי שכנראה הרופא שבדק את הרב שכח להחזיר לו את הציצית. הרמתי את הציצית מעל נקליטי המיטה ומסרתיה לרב. הרב עצר את שטף דיבורו, אחז בשמחה גדולה בציצית, מישש את תפריה בשתי פינותיה הקדמיות לוודא שהוא לובש אותה כראוי ועל צד ימין והתעטף בה בעיניים קורנות. כאן נפסק השיעור על הציצית, והרב עבר לנושא אחר. דבר זה הוכיח לי שהרב העביר לנו מסר חשוב: להיות זהירים במיוחד בקיום קידוש השם במצווה עיקרית זו.
אציין כאן שהמעשה הזה היה אופייני לו מאוד, כי בכל השנים שגרתי בביתו לא ביקש הרב לעצמו דבר וחצי דבר כי לא רצה להטריח איש. עדינותו של הרב והתחשבותו בזולת פיתחו בי רגישות מיוחדת לנסות ולהבין מה באמת צריך לעשות בבית בכל עת אף על פי שמעולם לא קיבלנו מהרב כל בקשות שהן.
בפרשת קנאותו של פינחס הדגיש לנו הרב שוב ושוב שקנאות לקידוש השם יכול לעשות רק מי שהולך בדרכו האצילית של אהרן הכוהן, שהיה קנאי ענק לאהבת ישראל. לכן התורה טורחת ומפרטת את כל השושלת המשפחתית המופלאה: פינחס בן אלעזר בן אהרן הכוהן.
יש לי עוד המון סיפורים על קידוש השם שראיתי ולמדתי במחיצתו של הרב, ועל כך בפעמים הבאות.
שבת נפלאה וברכות חמות מירושלים ומהכותל המערבי לבריאות טובה ולפרנסה לכל ישראל.