רציתי לשתף אתכם בשאלה מעניינת מאוד ששאל אותי ידיד ותיק. הוא פנה אליי וסיפר לי כי הוא חושש מאוד שבגלל הקורונה לא יזכה להשתתף בחתונת בנו, שאמור להינשא בשבוע וחצי הקרובים. הוא חושב להכניס עצמו לבידוד לפני החתונה כדי שלא להיתקל בחולים ולחלות חלילה או להצטרך בידוד. אלא שהוא מתלבט אם נכון לנהוג כך, כיוון שהבידוד יחייב אותו להפסיד ימי עבודה, תפילות במניין ועוד.
מה דעתכם?
זו שאלה אחת מני רבות ממגוון של שאלות שאנו נשאלים יומם ולילה בימים טרופים אלו. אני שואל את עצמי כבר זמן רב מה הקב”ה רוצה מאיתנו בתקופה זו. כל ההתנהלות החברתית היום-יומית שלנו – השתתפות באירועים, תפילות במניין, מפגשים משפחתיים, חיבוק של אהבה ועוד – כמעט הכול יוצא לחל”ת. ולא מדובר בהתנהגויות שהן מותרות ופינוקים אלא בהתנהלות הבסיסית של האדם היהודי בחייו.
נשתף אתכם הפעם בכמה דיונים מעניינים שנדרשו אליהם פוסקים בימים אלו, ונשמח אם גם אתם תשתפו אותנו בשאלות מעניינות שנתקלתם בהן.
ראשית, באופן כללי באשר ליחס של ההלכה לחוות דעתם ולאזהרותיהם של הרופאים כיום, מורנו הרב יעקב אריאל שליט”א דן בכך במאמר שפרסם (אמונת עתיך 128, עמ’ 14–16). הרב פתח בכך שלחלק מהאנשים המאמינים יש התייחסות חשדנית לרפואה. הדבר מתבטא בכך שבמקרים מסוימים אינם סומכים על הרופא אלא אם כן תאשר את המלצתו אישיות תורנית או שאינם מתייחסים בחומרה מספקת לאזהרותיו של הרופא, בפרט כשעומד מולן קיום מצווה. ואומנם, כתב הרב, כשהסכנה חמורה כל אחד יודע כי ‘סכנתא חמירא מאיסורא’ (סכנה חמורה מעבירה), אך אם אזהרת הרופא אינה נחשבת חמורה כל כך, קיום המצווה נחשב מועדף אצל אנשים רבים.
הרב מוכיח שהפוסקים סומכים למעשה על חוות דעתם המקצועית והאובייקטיבית של הרופאים, כגון כאשר הרב מתייעץ עם הרופא באשר לצורך ולשיעור אכילת חולה ביום הכיפורים. כמו כן אומר הרב שאף שאין לרפואה פתרון מושלם לכל המחלות, כרגע אין טובה הימנה, ולכן יש לסמוך עליה ולחשוש מפני אזהרותיה.
במאה ה-13 למניינם השתוללה בעולם המגפה השחורה וחיסלה כשליש מהאנושות. אז לא היו שום אמצעים רפואיים וטכנולוגים מספיקים לחזות זאת ולהזהיר כיצד להישמר מהמגפה. בתקופתנו זו, שהרפואה השתכללה, עלינו להודות לה’ על שחנן לאדם דעת לגלות ולשכלל במדע וברפואה, ועלינו להתייחס ביתר רצינות ואחריות לאזהרות הרופאים ולהוראותיהם, וכך נוכל להישמר ככל האפשר מהמגפה שפקדה אותנו.
הרב אשר וייס שליט”א חיבר את הקונטרס ‘מנחת אשר’, המוקדש כולו לשאלות הנוגעות לקורונה, כגון ענייני פיקוח נפש, ענייני תפילה וענייני ממונות. בין השאר הוא נשאל שם על מצוות ביקור חולים אצל חולה קורונה. למעשה הוא מורה שיש להימנע מלבקר את החולה, ואף שכתב בשו”ת הרמ”א (סימן כ) שבמצוות ביקור חולים לא חילקו בין מחלה מידבקת לשאינה מידבקת, נראה ברור שכוונתו רק למחלה שאינה מידבקת באופן חריג וקיצוני וקל להימנע מלהידבק. אבל מחלת הקורונה, שמידבקת בקלות וקשה לשהות במחיצתם של הנגועים במחלה ולא להידבק, אין מצווה לבקרם.
ואף אם יאמר אדם שאפשר לשבת הרחק מן החולה ולעטות מסכת פנים כדי למנוע חשש הידבקות, הרב כותב שאין הדבר כן, אלא יש לקיים בקפדנות את הוראות רשויות הבריאות. כיוון שאם ניתן לכל אחד ואחד לנהוג כראות עיניו וכחפץ לבבו, ברור ש’איש כל הישר בעיניו יעשה’, ונגרום בכך בבירור להתפשטות המגפה. לכן אין לבקר את החולה.
עוד הוסיף הרב וייס שבזמננו אפשר לדבר עם החולה ואף לראותו באמצעים טכנולוגיים, ואפשר ‘לבקרו’ באופן זה. ואף שהוא סבור שאי אפשר לקיים מצוות ביקור חולים באמצעים אלו, מכל מקום יש בכך גמילות חסדים ומעין מצוות ביקור חולים, ובשעת דחק שכזו זה מספיק.
