המחשבות שלי נודדות אל תקופת הקורונה.
מתחננות – אל תכלאונו.
בדיוק חזרתי לטעום קצת מהעולם שהיה לנו קודם, בדיוק חזר לי קצת צבע ללחיים. התחלתי להיות עסוקה במיוחד בדברים של שגרה שכבר שכחתי איך היא נראית. הבקרים חזרו להיות עמוסים במינון טוב ודרשו מעט היערכות (בכל בוקר עדיין השקעתי כמה דקות יקרות בחיפוש הסנדלים של הקטנה), שעות אחר הצוהריים הועברו בשנ"ץ מאוחר על הספה בצבירת כוחות לערב, והערבים נמלאו במפגשים חבריים מחיים (רק לספורט עוד לא מצאתי משבצת של שגרה).
ובאחת שכחתי שהיא הייתה פה, הקורונה, והפרידה בינינו לבין כל מה שאנחנו אוהבים ורגילים לעשות. והיה טבעי כל כך אחרי חודשים ארוכים להתכונן למשהו, להיערך אליו בנפש, בגשמיות, ואז לבצע אותו. כל כך קל. כל כך זורם.
וחשבתי: מה קרה לנו שנתקענו על תוכניות מגירה ודיבורים על "אם יתאפשר", ותמיד יש גם קישור מוכן לצפייה למקרה שהמצב יחמיר. ועוד חשבתי על הזיכרון הזה שלנו שמרבה להישאב להווה, ומעט מאוד יש לו מן העבר. לזכותו ייאמר, כנראה רק ככה נצליח להגיע לעתיד כלשהו.
והיה במחשבות האלו משהו מנחם. כי אם יש לי רק הווה, רק עכשיו, אני יודעת מה לעשות. יודעת איך לשמוח. יודעת לעשות מה שיעשה לי טוב ויקדם אותי. כאן. עכשיו. פשוט.
נראה לי שהדברים מתחילים להסתבך כשאנחנו מתחילים לשאוף להווה ממושך, וכבר פנינו לעתיד, ורצנו רחוק מדי.
ולכמה רגעים מצאתי לי שלווה. חוף רגוע להניח בו את עצמי. וכאילו הפרעתי למישהו שמעתי קול חד: את חייבת לצאת מאזור הנוחות.
התגובה הטבעית שלי הייתה: מה?! איזה אזור ואיזו נוחות? הייתה פה קורונה, טרפה את כל התוכניות באמצע, עשתה לנו הפסקה גדולה, ועכשיו מתחילים מחדש. תן דקה להתיישב. עד שהגעתי.
והקול בשלו, טורח לנקר לי בראש, להוציא אותי מדעתי, מקומם אותי, מקים אותי. זזתי ימינה, שמאלה, מצאתי לי עץ לשבת תחתיו. אך הוא בשלו. והוא בא אליי, הקול הזה, בכל פעולה שאני עושה. בכל מה שאני נוגעת. מערער לי את כל מה שאני יודעת.
אחרי תקופת קריאות ארוכה אני חושבת שאני צריכה להתמסר אליו, לקול הזה. ולצאת. לצאת מאזור הנוחות אל אזור לא נודע. כנראה אעבוד שם קשה הרבה יותר וארגיש את הלחיים בוערות ממאמץ ויגיעה.
והמסע הזה יהיה ארוך. בתפילה שישתלם.
ובעוד אני כותבת אני מבינה שזהו מסע פנימי שלי. ושזו אני קוראת אל עצמי לצאת מאזור הנוחות. אולי כי נתקעתי, אולי כי התבגרתי. אולי זה הכי נכון כאן. עכשיו.
