השיעור הכי חשוב בחיים

המחנך שלנו נראה כמו צל של עצמו, ורגע לפני שפתחנו את הספרים אמר לנו שהיום, במחילה, אין לו ראש ללמד אותנו שום דבר, ואם רק היינו יודעים מה עבר עליו, היינו מבינים שזה שהוא בכלל ניצב כאן מולנו זה נס גדול שהוא ראוי במלוא הצניעות לכל הערכה עליו.

לא הבנו על מה לעזאזל הוא מדבר, והוא המשיך ואמר שכידוע הוא עובר דירה בשנה הבאה, ולכן מחפש עבודה כמחנך. עד עכשיו הוא הספיק להתראיין ליותר מחמישה מקומות, וכולם לתדהמתו נתנו לו תשובות שליליות. אין לו מושג מה לעשות עכשיו, כי הוא בחיים לא האמין שאי-פעם ייקלע למצב כזה.

היינו בהלם. הוא, המחנך הנערץ עלינו, זה שכולם יודעים שאין שני לו בכל בית הספר, מתקשה למצוא מקום עבודה?!

ומה הוא בכלל מספר לנו את זה כאילו מדובר באיזה ידיעה חדשותית זניחה ולא בדברים הרגישים והכואבים ביותר שהוא עובר?

ואז הוא ביקש מאיתנו לסגור את המחברות והספרים ואמר לנו שהיום הוא רוצה ללמד אותנו את אחד השיעורים החשובים ביותר שילמד מעודו בכל קריירת ההוראה שלו: שיעור לחיים. 

השיעור הזה קשור ליכולת שלנו לחטוף מכות, אגרופים ובוקסים לבטן, להתכופף בגלל הכאב העז שתופס בנו, לצרוח ולכאוב ובכל זאת להמשיך ולהחזיק את הראש מעל למים אף על פי שכבר אין כוח ואף שאיש אינו מבטיח לנו משהו בעתיד.

"יש לכם מושג איך אני מרגיש אחרי כל תשובה שלילית כזו? איך הדימוי העצמי שלי מתנפץ לרסיסים ואין לי מושג איך לאסוף את עצמי אחרי השיחה ולהמשיך ולתפקד כאבא, כבעל או כמחנך כאילו כלום לא קרה?"

הסתכלנו לו ישר בעיניים. לא, אין לנו מושג. מעולם לא היינו במצבים כאלה ולא ידענו שאפשר להרגיש עוצמות כאלה של כאב.

"את האמת?" הוא המשיך בווידוי שלו, "אין לי שמץ של מושג איך אני אמור להמשיך הלאה. וואלה, לא יודע. עוד מעט כל הישיבות סוגרות את השיבוץ שלהן, ואני עדיין מחכה לגאולה שלי. אבל אני יכול להבטיח לכם דבר אחד: בכל מה שקשור אליי ולניסיונות שלי ולהשתדלות שלי, אני אעשה את המקסימום למצוא לי מקום עבודה. כי מה שבכוחות שלי לעשות אני אעשה, ומה שכבר לא קשור אליי, את זה אני משחרר".

זה היה שיעור קצר, אבל הוא נחרת לנו בנפש ונכנס לנו לנשמה: לא האמנו שיש במחנך שלנו, בדמות הזאת החזקה כל כך, צד פגיע כל כך. שהוא מתמודד עם פחד קיומי שלא יאפשר לו לפרנס את המשפחה שלו בכבוד אם חלילה לא ימצא עבודה. 

אבל בעיקר הערצנו את היכולת שלו לחשוף את החולשות שלו לפנינו, התלמידים שלו, בלי למצמץ או לחשוש איך נגיב על הדברים. או שאולי דווקא חשש אבל בכל אופן לא נתן לחשש הזה לעצור אותו.

רגע לפני סיום אמר: "אני רוצה ומבקש מכם, כל אחד בניסיונות ובהתמודדויות שהוא עובר באופן אישי: לעולם אל תוותרו! כל עוד אתם יכולים לפעול ולעשות ולהשתדל ולהזיז דברים, נסו כמה שאתם יכולים. רק מה, תמיד דעו גם לשחרר ולהרפות כשהדברים כבר לא יהיו קשורים אליכם. אל תיתנו לנסיבות לדכא אתכם ולהטיח אתכם לקרקע. תמיד שמרו על הראש מעל למים, וגם אם לא תתקדמו מילימטר, דעו שאתם ראויים לזהב רק על העקשנות הזאת שלכם".

שבוע אחר כך הוא נכנס לכיתה בחיוך ענקי ובישר לנו שמצא עבודה במקום חלומי, הכי טוב שיכול לאחל לעצמו. שמחנו כל כך בשבילו.