נדמה שכל אזרחי מדינת ישראל מרגישים לאחרונה את הבלגן במדינה. מילים רבות ומפוצצות נשמעות מכל עבר: מחאה, דגלים שחורים, שביתת אחיות, שבית עובדים סוציאליים, צעדות, חסימת כבישים, פרויקטור, הפגנות, ועדות הכנסת, הדחה, הצבעות, אופוזיציה, דיונים אל תוך הלילה, ועדת קורונה, הכול פוליטי, חרטא, שוטרים, מעצרים, מושחתים, בחירות ועוד ועוד.
נראה שאין שליטה, אין סדר ואין ניהול נכון.
אנו רואים תמונות של אנשים המתנהגים באלימות קשה כלפי שוטרים, של מפגינים אשר סתם זורקים אבנים על חלונות חנויות ובנקים במרכזי ערים. אנו רואים סרטונים של מוחים הפורקים עול ועושים ונדליזם ברחובות. אנו קוראים בטוויטר ובשלטי ההפגנות על איומים במילים בוטות ומפורשות כלפי ראש הממשלה ומשפחתו ושאר שרים. נראה שהשיח הציבורי ובעקבותיו התנהגות של קומץ נבער הפכו לא רק למטרד אלא לסכנת אלימות ולהרסניים לחברה כולה.
אני מביט בתמונות ובטוח כי אלה אנשים אחרים במדינות אחרות! אך לא כך הדבר. לצערי אימץ לעצמו חלק קטן מהחברה את ההתנהלות של ארגונים אנרכיסטיים בעולם, הכוללת אלימות הקשה נגד סמלי שלטון ואוכפיה, התייחסות מזלזלת לרכוש האחר, פרטי וציבורי, לגיטימציה להכפיש את שמם של נבחרי העם ולאיים עליהם, זלזול בדעה של האחר ובפרטיות של השונה ממני.
זהו אנרכיזם המוביל לחורבן!
ציינו לפני כמה ימים את צום תשעה באב והתאבלנו בו על חורבן בית ראשון ובית שני, שחרב בין השאר בגלל שנאת חינם ומלחמות מבית. בעת הזו לדעתי על כולנו, כל אחד ואחת מאיתנו, לפעול בשני מישורים: מחד גיסא להוקיע מכול וכול את המעשים האסורים האלה, ומאידך גיסא לעשות חשבון נפש פנימי וציבורי על השיח וההתנהגות שלנו עצמנו.
"עת צרה היא ליעקב וממנה ייוושע" (ירמיהו ל, ז). פסוק זה מלווה אותי תמיד בשעות קשות. אנו בשעה קשה לישראל ולעם היושב בה, והפסוק שציטטתי מנחם מאין כמותו. הישועה תלויה בין השאר בנו, בדיבורינו ובמעשינו.
ב"ה בשעה טובה מונה פרויקטור לאומי, הפרופסור רוני גמזו, אדם עתיר ניסיון וידע. כולנו חייבים להיות פרויקטורים של עצמנו ושל החברה הסובבת אותנו, להיות אנשים חזקים, פטריוטים, פעילים ואופטימיים כדי להוביל את החברה לשיח ולמקום בונה, מכיל ואמפתי.
כולנו חייבים להאמין שיהיה טוב, וכך אכן יהיה אם רק כולנו נפעל שיהיה כך. חייבים לעבור מחשיבה של בלגן וכאוס לחשיבה של עשיית טוב.