יהודית יפרח | בעלת משרד פרסום
בואו נתחיל מזה שחייבים להוציא את המילה 'מבודדת' מהלקסיקון הישראלי. זו מילה קשה! מה היה קורה אם במקום המילה מבודדת היינו אומרים 'פינת הרילקס'?! נכון, אני יודעת שחלקכם מצקצקים על מכבסת המילים שאני נתלית בה, אבל כזאת אני. כבר מגיל הגן אהבתי את קולה של הגננת שהייתה משלחת אותי לנוח קצת בפינת הרגיעה (היום במבט לאחור דווקא מסתדר לי שהייתי זקוקה להירגע קצת ממנה ומהמשימות הלא ברורות של לשבת, לקום).
בואו נחזור לפינתנו השבועית שתעסוק בבידוד הנכפה עלינו על פי חוק הכנסת למשבר הקורונה. בתחילת משבר הריחוק והבידוד הייתי משתעשעת עם עצמי על הטון שבו נשלחים אנשים לבידוד. רציתי בכל מאודי לדבב את המסרונים שנשלחו למי שהיו צמודי מדד קורונה, ניסיתי לתת חיים במסרונים, אבל הם זעקו אחרת: רצינות, קשיחות, קרירות, ריחוק.
נתחיל מזה שיש רגע כזה שעל הסמארטפון מופיע אייקון של "נכנסה הודעה חדשה", ובינינו, מי היה מביט בכלל בתיבת המסרונים בעידן טרום הקורונה חוץ מאימא שלי, החברה במועדון לקוחות שמציע את סחורתו המתבגרת בהנחות סוף עונה? האייקון הזה, הנצפה ככה בלי הודעה מוקדמת, גורם לזיעה מוגברת בכפות הידיים ולרעידות לא רצוניות בזוויות הפה, ואז בלי הכנה פורץ אל חיינו איכון השב"כ המורה ללא רחמים, ללא ניסוח קליל ומרגיע, ללא הבטחה שיהיה טוב, ככה בהכי שב"כניקיות ישירה שיש: "בתאריך איקס שהית ליד חולה קורונה מאומת, עליך להיכנס לבידוד" וכו'.
בראש רצות מחשבות על השבוע שהיה ועל השבועיים שיהיו. הכניסה לחדר הבידוד מלווה בתחושות קשות. מחד גיסא חצי מהעולם בבידוד, ומאידך גיסא תחושת ה'אני לבד' עם עצמי זועקת מבין הקירות (מעולם לא הפחיד אותי להיות עם עצמי כמו בבידוד. מתברר שמפחיד להיות אני).
כל רעש מעבר לדלת גורם לי להצמיד את האוזן כדי לזהות את מקור הרעש, עוצמתו והשפעתו על איזון חיי מי שנמצאים בחופש. פיתחתי יכולות של ציוד טלסקופי חכם לגילוי נזילות ללא שבירת מרצפות, ולצד זה חיזקתי את שריר 'מה שלא רואים לא כואב'. לפעמים כיפית ההרגשה הזאת של נראה אותם שם בחוץ שירגישו מה אני שווה וכמה הם צריכים אותי, אבל באותה עוצמה מכה בי התחושה כמה העולם מסתדר לא רע (שלא לומר מצוין) גם בלעדיי.
בימים הראשונים לבידוד עבד לא רע שירות הרום סרוויס, ממש כמו בעונת תיירות רגועה, אבל החל מהיום השלישי ניכרה העייפות בצוות המלצרים ובאיכות השירות והתחילה לתת את אותותיה כמו בפיצרייה שכונתית בימי בין הזמנים המתקדמים. אבל קצת מביך אותי ואולי אפילו לא נעים לי לתת לימי הבידוד להיות גשמיים וקטנוניים ולעסוק בעיקר בצורכי הגוף. מה עם צורכי הנפש? זועקת זו את זעקתה, מה עם קצת חשבון נפש עמוק? ומנגד היצר מנסה לבטל את קריאות הנפש: אולי די כבר עם העיסוק הזה?
מאז פרוץ הקורונה אל חיינו אנו רוקדים סביב אותו חשבון לא פתור של על מה ולמה באה לנו זו המכה. אין לי תשובות לנפש ובטח לא הסברים רציונליים, אני בבידוד וגייסתי את יכולות השכנוע שלי לומר לה לנפש: "תרפי קצת, נשמה, שחררי, אני בבידוד", מבקשת בכל ליבי שתשחרר את הכאב הזה.
בתוך הבדידות אני מנסה ליישם את חינוך ילדיי ומשננת לעצמי: שומרים על שגרה גם בימי חופשה (עוד פעם אחת שמישהו יקרא לבידוד 'שגרה' ואני לא אחראית למעשיי) ומגלה שוב ושוב שמה שעובד עלינו כמחנכים לא תמיד תופס כשאנחנו לבד בחושך. ואני שואלת בקול רם: האם כשאין צורך בדוגמה אישית אין חובת החלת החינוך?!
באופן כללי גיליתי כי יש משהו מעניין בלשוחח עם עצמי, לשאול שאלות ולענות את התשובות שאני רוצה לשמוע. לפחות את דילמת 'מה נלבש היום' פתרה לנו מילת הקסם בידוד. ביומיים הראשונים עוד הייתי סבלנית ולייקקתי באופן אובססיבי פוסטים של חברים, אבל אף אחד לא הכין אותי למשבר היום הרביעי, שאז צפו ועלו בקבוצות וברשתות תמונות של מי שהעולם קורא להם לצאת למרחבים הפתוחים, וכל פוסט של פיסת דשא סינתטי נעשה משאת נפש אמיתית כאילו צולם במרחבי הגולן המוריק. כל תמונה שנשלחת בקבוצה של קפה דלוח בקיוסק מקבלת כאן בחדר המבודד ארומה של בית קפה פריזאי בשלהי נובמבר.
תקתוקו של מכשיר הסמארטפון אף הוא כבר נעשה בלתי נסבל. ביום הראשון נהניתי מעודף תשומת הלב והדפתי את הפניות בנחמדות מעושה: תודה, לא חסר לי כלום, להכול דואגים לי. החל מהיום החמישי חיפשתי את הודעת ה'מה שלומך' בהיסטוריית ההודעות והרגשתי כמה היקום רוצה לומר לי שהעולם בחוץ נוהג כמנהגו.
חשבון הנפש של 'חדר הרילקס', 'פינת הרגיעון' 'שדרת יהיה טוב', 'חניית כרית החלומות' יוצרת הזדמנות חד-פעמית של הכנת רשימות אישיות שתתחיל תמיד בהבטחה כי הדבר הראשון שאעשה ביציאה מהבידוד הוא להזמין צבע לצביעת החדר בצבעים עליזים אגב תיקון החורים בקיר, ובמעבר חד ברשימה תבוא המטלה העוסקת בחדרי הלב הפנימה. ככל שנשוטט יותר בחדרי הלב נגלה כי הרשימה מתארכת, ונדמה כי עד לתום שנת 2021 נהיה עסוקים במילוי משימות שנכתבו ברגעים של בדידות. ואולי בכלל מישהו בשב"כ לקח רחוק מדי את הכתוב בליקוטי מוהר"ן: "התבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכול".