"אז מה אם הוא לא יהודי, הוא שירת את המדינה, הוא לא אויב שלנו", היא אמרה לי. "איך ההורים מקבלים את זה?" שאלתי. "ההורים לא יודעים איך להכיל את זה. הם מתנגדים מאוד לקשר", היא אמרה. היא גדלה בבית דתי, למדה באולפנה. היא שומרת שבת וכשרות, וקשה לה להבין את ההבדל בין יהודי לגוי. בעיקר שלא מדובר באויב שנלחם בנו, "הרי כולנו בני אדם. מה ההבדל?" היא שאלה.
בכל מוצאי שבת יש לנו תזכורת. אנו אומרים בהבדלה: "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים". ההבדלה בין ישראל לגויים היא מה ששומר עלינו כעם, כאומה.
אנחנו חיים בתקופה שיש בה ניסיון לטשטש את כל הגבולות, ליצור אשליה כאילו אין גבול לאהבה, לבטל כל שייכות לאומית ולבטל את ההפרדה בין ישראל לעמים. במי מרום כתוב שתקופת אחרית הימים תהיה מלווה בפריצת כל המחיצות, "אין ישראל מוצאים שלווה ומנוחה ויוצאים לפרוץ גדרות עולם, מכאן הטעם להתגברות הטומאה בעקבתא דמשיחא". התקופה הזאת היא תקופת ביניים לקראת ימות המשיח, שבהם פריצת הגבולות תוביל בסופו של דבר למצב טוב יותר, אך עם המודעות לרוח התקופה עלינו לחזק את השייכות הלאומית ולהיאבק בהתבוללות.
גם בתקופת בית שני כאשר חזר עם ישראל לארצו נאלצו מנהיגי הדור להתמודד עם תופעת ההתבוללות שהייתה חלק מסממני הגלות, טמיעה בגוים ושינוי מהותי בזהות האישית והלאומית. עזרא ונחמיה קראו לעם לגרש את הנשים הנוכריות ולשמור על הזהות היהודית.
בעבר הייתה תופעת ההתבוללות זניחה ושולית, וכיום אנו מוצאים אותה דווקא במקומות טובים, בנות טובות ותמימות ממשפחות טובות נמשכות לאהבה אסורה. הקשר כרוך בקשיים רבים, בהליכה על הקצה. קשר כזה קורה בדרך כלל במצבים של משבר.
שמירה על הגבולות מחזקת את בניין הנפש, כי כשהנפש פצועה ואינה מונחת במקומה האדם מועד לפורענות. התמכרויות לסמים ולאלכוהול, קשרים פוגעניים ומצבי סיכון באים בדרך כלל על רקע של מצוקה רגשית.
"אם הייתי שואלת אותך לפני שנים אם היה לך קשר עם גוי, היית מאמינה על עצמך?" שאלתי אותה. היא אמרה שלא. בדיוק נפרדה מחבר לאחר קשר ארוך וביטול אירוסין, היא הייתה פגועה ומאוכזבת וחיפשה קשר בכל מחיר כדי לכסות את הפצע שנפער בתוכה.
נפרדנו לשלום, ולא שמעתי ממנה הרבה זמן. אחרי שנים היא התקשרה לעדכן שעכשיו יש לה קשר עם יהודי. הקשר רציני, ובע"ה היא מתחתנת בקרוב כדת משה וישראל.
