לאורם נלך

כשפגשתי אותה, אמרתי לה: “אל תלכי עם ערבים, הם רק מנצלים אותך”. “את ממש גזענית” היא השיבה לי. לא כעסתי עליה, הבנתי שזה לא בא ממנה, היא מבולבלת ועברה שטיפת מח שמאלנית. היא הייתה במקום ששם החיבור עם הערבי מותר ורצוי אף על פי שהוא שמנצל אותה. שם מעודדים התבוללות, בשם דו-קיום וקבלת האחר, ומתעלמים מהעובדה שלא מדובר באהבה, אלא בניצול ובמצוקה. אך בעיקר, התעלמו מהעובדה שהיא באה מבית דתי. הבלבול וטשטוש הזהות שלה התעצמו.
היא המשיכה לחגוג ועשתה דברים מסוכנים. העבריין לא עזב אותה. “את שלי” הוא אמר לה. הוא החתים אותה על מסמכים אצל עורך דין והם עברו לגור בכפר. היא מגדלת את ילדיה, והוא ממשיך לחגוג עם בנות אחרות. היא מבינה שעשתה טעות, היא רוצה לעזוב ולחזור הביתה להורים, להתחיל מחדש. אך כשיש ילדים, זה קשה יותר לקום ולעזוב. כשנולד דור שני למצוקה, בעיית הזהות רק מתעצמת.
לאורך כל הדרך היו ידידים שלא עזבו אותה והמשיכו לשמור איתה על קשר. למרות הכול, הם האמינו שיום אחד היא תחזור. מה שגרם להם לפעול כך, זאת אהבת ישראל ואמונה.
השבוע, חל יום האזכרה של שני צדיקים שמתווים לנו את הדרך; הדרך המיוחדת הזו של אהבת ישראל ואמונה: הרב שלמה קרליבך והרב מאיר כהנא הי”ד.
הרב קרליבך, קירב דור שלם של יהודים אל היהדות, ידע להסתכל לתוך הנשמה ולזהות את היהלום והנשמה היהודית. הוא לא חיכה שיבואו אליו; הוא הלך לכל מקום, לחפש יהודים ולפתוח להם את שערי הלב. למרות הביקורות עליו, הוא לא נרתע והמשיך לקרב יהודים לקב”ה. את המבט של הרב שלמה אי אפשר לשכוח: מבט מלא אהבה ורצון להיטיב עם הבריות.
והרב כהנא, מורנו ורבנו, זעק את האמת ללא פחד ומורא ולא נרתע מהמלעיגים עליו. הוא דיבר על מדינה יהודית כפי שהיא צריכה להיות, ללא מורא. הרב זיהה את אסון ההתבוללות הרובץ לפתחנו עוד לפני עשרות שנים, הקים את ארגון “יד לאחיות”, ופתח בית חם שקלט בנות שיצאו מהכפר ושבו ליהדות. הרב חסר לנו מאוד, ובפרט בימינו אלו, שהאמת נעדרת.
אנו בארגון להב”ה, משתדלים להמשיך בדרכם של הרב כהנא והרב קרליבך: להציל עוד ועוד בנות יהודיות, ולהרעיף עליהן אהבת ישראל ככל הניתן. לאורם נלך.