כמה שאני מקנאה באברהם אבינו. הוא החליט שבנו המתבגר צריך שידוך, אז הוא לא מתפלסף, ולא משכנע, ולא שולח אותו למאמן וגם לא לפסיכולוג, אלא פשוט שולח את העבד למשפחה שמצאה חן בעיניו ומורה לו לחזור עם הכלה. וכאשר העבד באמת חוזר עם הכלה – על אף שהיא לא שלחה מראש את התמונה שלה בווטסאפ או פרסמה אותה בפייסבוק, יצחק בא לקראתה כדי לעזור לה לרדת מהגמל.
הוא אפילו לא נפגע מזה שהיא התעקשה לרדת לבד קצת מהר, עד שנפלה ממנו… והם לא התעכבו, ולא קבעו דייטים לחודשיים הקרובים. הוא הכניס אותה לאוהל המשפחתי והאהבה פרחה, עד ש’וינחם יצחק אחרי אמו’. לא נראה שאברהם היה צריך להתערב בתהליך הזה. אחרי היוזמה הראשונית, הוא כבר ידע שהמסלול מוכן וסדור, ומקסימום אם הכלה לא תהיה בת בתואל, אז היא תהיה בת ענר או אשכול או ממרא.
אברהם אבינו לא חיפש לבנו יקירו כלה עם ייחוס ולא כלה שתהיה מהעדה הנכונה. העיקר, מבחינתו, שתהיה בחורה טובה… היום זה מורכב, אוי כמה מורכב. בחלוף העיתים, הילדים עלו קומה והם מחפשים משהו הרבה יותר עמוק ומדויק. הם לא מסתפקים בקשר של חיבור טכני. הם רוצים לתפוס את המקל בכל הקצוות. מעבר לחזון המשותף והחלומות המשותפים, ומציאת החן, ועוד תכונות של קשר בין בני זוג, הם רוצים שיהיה גם חיבור נשמתי עמוק.
ואולי קיים גם חשש בליבם, שמא הם יטעו בהחלטה הגורלית שבחיים. זאת החלטה שאיננה הפיכה [כך מקווים]. אין בה גמישות פתלתלה כמו בהחלטה על לימודים או על מקום מגורים או על מסלול בצבא. את זה הם, בחכמתם, מבינים. והרי ‘יוסיף דעת – יוסיף מכאוב’.
ברור מאוד שכל משודך ומשודכת פוטנציאלים צריכים ‘עבד אברהם’ שמוליך ומביא, ומקבל אחריות, ומתווה את הדרך, ומרכיב על הגמל, ודוחף קדימה עד שהדברים נסגרים בסימן טוב ובמזל טוב. אין להסתפק בימינו רק במסירת הטלפון של האחיינית או של בן השכנים. גם זה דבר חשוב, אבל צריך גם להיות מעורבים וללוות את הפגישות הראשונות, ובשעת הצורך גם לתווך, ולפעמים גם לנדנד כשזה מתאים. אולי זה מה שיעזור לצעירים שלנו להקים בתים. תמורת שליש גן עדן נראה לי שהציפייה הזו ריאלית. ובוודאי משתלמת.
ואסיים בסיפור: קרובה שלי הציעה שידוך לחברתה, את החברותא של בעלה. לאחר פגישה אחת, חזרה אליה החברה והכריזה בנחרצות: ‘זה ממש לא מתאים, תגידי לו בבקשה שאני מפסיקה’. השיבה לה קרובתי: ‘את מבקשת שאני אגיד לו את זה? אשמח שאת תדברי אתו ותמסרי לו את הדברים בעצמך’. ‘לא נעים’ השיבה החברה, ‘לא נעים גם לי’ התעקשה הקרובה. מ’לא נעים’ ל’לא נעים’, החברה התקשרה בעצמה כדי להודיע שהיא מפסיקה. הבחור אמר שחבל, ושדווקא היה נחמד, והציע, מהוסס ‘אולי ניפגש עוד פעם אחת’? והיא הסכימה.
היום לזוג הזה בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות… ומה היה קורה אם קרובתי המנומסת הייתה מסכימה להקל על חברתה ולהתקשר בעצמה? אולי שניהם היו מחפשים את זיווגם עד היום.
הוא אפילו לא נפגע מזה שהיא התעקשה לרדת לבד קצת מהר, עד שנפלה ממנו… והם לא התעכבו, ולא קבעו דייטים לחודשיים הקרובים. הוא הכניס אותה לאוהל המשפחתי והאהבה פרחה, עד ש’וינחם יצחק אחרי אמו’. לא נראה שאברהם היה צריך להתערב בתהליך הזה. אחרי היוזמה הראשונית, הוא כבר ידע שהמסלול מוכן וסדור, ומקסימום אם הכלה לא תהיה בת בתואל, אז היא תהיה בת ענר או אשכול או ממרא.
אברהם אבינו לא חיפש לבנו יקירו כלה עם ייחוס ולא כלה שתהיה מהעדה הנכונה. העיקר, מבחינתו, שתהיה בחורה טובה… היום זה מורכב, אוי כמה מורכב. בחלוף העיתים, הילדים עלו קומה והם מחפשים משהו הרבה יותר עמוק ומדויק. הם לא מסתפקים בקשר של חיבור טכני. הם רוצים לתפוס את המקל בכל הקצוות. מעבר לחזון המשותף והחלומות המשותפים, ומציאת החן, ועוד תכונות של קשר בין בני זוג, הם רוצים שיהיה גם חיבור נשמתי עמוק.
ואולי קיים גם חשש בליבם, שמא הם יטעו בהחלטה הגורלית שבחיים. זאת החלטה שאיננה הפיכה [כך מקווים]. אין בה גמישות פתלתלה כמו בהחלטה על לימודים או על מקום מגורים או על מסלול בצבא. את זה הם, בחכמתם, מבינים. והרי ‘יוסיף דעת – יוסיף מכאוב’.
ברור מאוד שכל משודך ומשודכת פוטנציאלים צריכים ‘עבד אברהם’ שמוליך ומביא, ומקבל אחריות, ומתווה את הדרך, ומרכיב על הגמל, ודוחף קדימה עד שהדברים נסגרים בסימן טוב ובמזל טוב. אין להסתפק בימינו רק במסירת הטלפון של האחיינית או של בן השכנים. גם זה דבר חשוב, אבל צריך גם להיות מעורבים וללוות את הפגישות הראשונות, ובשעת הצורך גם לתווך, ולפעמים גם לנדנד כשזה מתאים. אולי זה מה שיעזור לצעירים שלנו להקים בתים. תמורת שליש גן עדן נראה לי שהציפייה הזו ריאלית. ובוודאי משתלמת.
ואסיים בסיפור: קרובה שלי הציעה שידוך לחברתה, את החברותא של בעלה. לאחר פגישה אחת, חזרה אליה החברה והכריזה בנחרצות: ‘זה ממש לא מתאים, תגידי לו בבקשה שאני מפסיקה’. השיבה לה קרובתי: ‘את מבקשת שאני אגיד לו את זה? אשמח שאת תדברי אתו ותמסרי לו את הדברים בעצמך’. ‘לא נעים’ השיבה החברה, ‘לא נעים גם לי’ התעקשה הקרובה. מ’לא נעים’ ל’לא נעים’, החברה התקשרה בעצמה כדי להודיע שהיא מפסיקה. הבחור אמר שחבל, ושדווקא היה נחמד, והציע, מהוסס ‘אולי ניפגש עוד פעם אחת’? והיא הסכימה.
היום לזוג הזה בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות… ומה היה קורה אם קרובתי המנומסת הייתה מסכימה להקל על חברתה ולהתקשר בעצמה? אולי שניהם היו מחפשים את זיווגם עד היום.
