לשאול האם להתלהבות של האדם יש גבולות זה כמו לשאול האם יש גבול לחיים? האם יש גבול לחמלה, לאהבה ולטוב בעולם. ובכל זאת נראה שלכל דבר בעולמנו חייב וצריך שיהיה גבול. הגבולות נועדו לאפשר לגלות באופן היותר שלם את כוחות החיים ואת מילוי המשימות בחיינו.
אחרי ימי ההוד והקדושה של יום הזכרון ויום העצמאות, אנו בפרשיות ‘אחרי מות- קדושים’ שבהם מסופר על נדב ואביהו, בניו של אהרון הכהן, אשר נענשו על כך שהקריבו אש שלא נצטוו עליה למזבח. עונש חמור כל כך? והרי כל כוונתם של נדב ואביהו היתה לטובה, מרוב התלהבות לקרבה אלוקית הם הביאו אש למזבח, ולכאורה הדבר חיובי?
אלא זאת למדנו, גם כאשר אנו עסוקים בעניינים גדולים ונשגבים כעבודת המקדש, הבאת קורבנות, צריכים אנו להיות מדויקים ולעבוד לפי הכללים, יש סכנה מאוד גדולה בהתלהבות יתירה, שלא על פי ציווי עליון. זה יכול להביא לנזק ולפריצת גבולות אשר אינה ראויה ואינה רצויה. עם כל הכבוד אך סדרי החיים לא מאפשרים לכל אחד להחליט מתי ואיזו אש להקריב על המזבח, פריצה של הגבול יכולה חלילה לדרדר אותנו לעבודה זרה והפקרות של ממש.
לים הגדול רבונו של עולם שם גבול, אחרת כל העולם ישטף, לחיים יש כללים נוקשים וברורים המגבילים בעולמנו את חיינו ושאיפותינו. העולם בנוי מכללי פיזיקה וכן מכללים רוחניים, עולם שנבנה ומתפתח בהדרגה ולא בקפיצות דרך. כך החיים, כך החסד וכך האהבה חייבים גבולות. וכך כמובן היחס שלנו לקיום התורה, מצוותיה והלכותיה. לא יתכן שאשה שהפסידה את זמן הדלקת נרות בשבת, תדליק בשבת בגלל תחושת ‘הקדושה והקירבה’ למעלת השבת… דבר זה אסור באיסור מוחלט ו’השראה רוחנית’ זו הינה באמת השראה מדומיינת, מזוייפת ומזיקה.
במשפט האזרחי מקובל לדבר על ‘מקור הסמכות’, גם אם אדם רוצה להיות over בסדר יש בכך סכנה לפריצת גבולות ולהתדרדרות ‘מקור הסמכות’. כל אדם מישראל חייב להצמד ל’מקור הסמכות’ היהודי, האלוקי והוא השולחן ערוך ופסיקת רבותיו. בכך חטאו בניו של אהרון, ולימדנו אהרון הכהן שבדרך אל המשימה, בדרך אל הקודש, הישרות והדבקות וההקפדה על גבולות הכללים הינה תנאי נחוץ והכרחי.
ודאי יש מקום להתרגשות ולהתלהבות בסדרי העבודה שלנו ובמיוחד בסדרי עבודת ה’ שלנו, אך נשתדל לנתב אותם לתחומי הלב והאמונה, התפילה והתקווה ובפועל אין לנו לשנות מכללי ההלכה והמשפט, גם אם כוונתנו לטובה.