"אמרנו לנתניהו, אנחנו מוכנים לעשות כל מאמץ לעזור לך להקים ממשלה". ככה תיארה איילת שקד את החלק של מפלגת ימינה במאמצים להקמת ממשלת הימין. מבחינתה אלו לא מאמצים להקמת ממשלת ימין, אלא עזרה לנתניהו האיש להקים את ממשלתו. כאילו הברירות הן בין שתי ממשלות טובות והם מוכנים לעזור לנתניהו באופן אישי. איך הם אמרו לנתניהו? "אנחנו מוכנים לעזור לך".
וזה כל הסיפור. כי אם בנט ושקד לא מבינים את תפקידם ההיסטורי כמנהיגי ימין בעת הזו, הם כנראה פספסו כאן משהו משמעותי מאד. היכולת שלהם לעשות מעבר חד ומהיר לגוש החרם ולשתף פעולה עם מי שרואים במתנחלים את האויב שבתוכנו, מעוררת שאלה על טיב מנהיגותם.
לפני קום המדינה היה כבר לימין מנהיג שהוחרם על רקע ערכי הצדק והיושר. ברצח ארלוזורוב הואשמה כל התנועה הרוויזיוניסטית ולכאורה גם בצדק. הרי לקח שנים להוכיח שאברהם סטבסקי וחבריו לא היו אלה שרצחו את המנהיג הציוני הנערץ. אבל היה רב אחד שעמד בגאון מול החרמות, הרב קוק זצ"ל.
הוא הבין שהחרם נגד תלמידי ז'בוטינסקי לא מונע באמת מרדיפת צדק, או חוסר היכולת לעבוד עם האיש (כי הרי גם עליו אמרו את אותם דברים), אלא מפסילת המנהיגות שרואה בארץ ישראל בית תנ"כי לעם היהודי ומתנגדת לפשרות טריטוריאליות. בשעת המבחן הרב קוק בחר להתייצב לצד המוחרמים ושילם על כך מחיר יקר. אבל הוא ראה לטווח הארוך את הפחד שיכול להטיל חרם כזה על כל מנהיג רוויזיוניסט בעתיד.
היחסים העכורים בין נתניהו לבנט-שקד הם מן הריבים המפורסמים שבפוליטיקה הישראלית. אבל חשוב לזכור שדווקא איתם הקים נתניהו את ממשלת הימין היציבה בכל ממשלותיו. ממשלת נתניהו הראשונה ב-96 החזירה את חברון והמשיכה את דרך אוסלו. ב-2009 ו-2013 הוא הקים ממשלות עם ברק, לבני ולפיד. אבל דווקא ממשלתו האחרונה, בה שקד ובנט היו השותפים המרכזיים, שמרה על תוחלת החיים הארוכה ביותר וגם קידמה יותר מכל ממשלה אחרת את ערכי הימין. לא סתם היא זכתה לכינוי הממשלה הכי-הכי-ימנית.
העובדה הזו חשובה כדי להבין שגם בעתיד אם בנט ושקד יחברו שוב לנתניהו ויקימו איתו ממשלת ימין על מלא, היא תוכל לתפקד טוב יותר מכל ממשלה אחרת. היחסים העכורים בין נתניהו והשניים לא היו גורם מפריע לקדם את ערכי הימין. לכן אין סיבה מוצדקת לחבור בשם הסכסוך האישי לגוש החרם על מנהיג הימין ולהקים ממשלת שמאל קיצונית, שחבריה יהיו יאיר גולן, מירב מיכאלי, ניצן הורוויץ וגלעד קריב.
אבל במקום לסייע כעת בנסיונות להקמת ממשלת ימין, עם פתרונות יצירתיים כמו קידום הבחירה הישירה במקרה של הליכה לבחירות חמישיות, או גיוס עריקים, בנט ושקד בחרו לשתף פעולה עם מחרימי הימין.
לשיתוף פעולה עם החרם על נתניהו בשעה הזו יכולות להיות השלכות קשות גם על הציבור הימני וגם על מנהיגות הימין העתידית. גם מבלי להתייחס לשאלה האם נתניהו נרדף פוליטית בגלל דעותיו, עצם העובדה שרוב הימין סבור ומרגיש כך היא סיבה מספיק טובה שלא לתת לחלקים האלה בעם את התחושה שבחירתם נרמסה רק בגלל היותם חלק ממחנה הימין.
העובדה כי אין היתכנות להקמת ממשלה ולכן יש לבחון אופציות חלופיות נכונה אולי מבחינה פוליטית, אבל לא ערכית.
האמירה הערכית של מנהיגי הימין חייבת להיות שעבור טובתה של מדינת ישראל יכולה להיות רק אופציה אחת והיא הקמת ממשלת ימין. בטח שלא להעניק לגיטימציה לשוליים האנטי ציוניים של השמאל.
למרבה הצער אלקין וסער כבר הכשירו את השמאל הקיצוני בשם השנאה לנתניהו ובכך הפכו באופן רשמי לחלק מהגוש שאצלו רק-לא-ביבי לפני הכל. אבל מבנט ושקד מצופה ליותר. נתניהו האיש לא פסל את בנט-שקד למרות המשקעים הקשים ביניהם. לכן מצופה ממי שרוצה שלא יפסלו אותו על רקע אישי, שלא יצטרף לפסילות וחרמות שנעשות גם הן על רקע אישי.
כעת בנט ושקד מנסים לשנות את המשוואה. במקום שהתפיסה תהיה שהדבר הכי מסוכן לישראל היא הפלת מנהיג הימין והקמת ממשלה עם השמאל הקיצוני, הם מנסים לייצר נרטיב שהדבר הגרוע ביותר הוא הליכה לבחירות חמישיות. אבל ממשלה כזו לא באמת תמנע בחירות חמישיות, שהרי רגע אחרי שתחוקק את החוקים הפרסונליים נגד נתניהו היא תיפול ונלך לבחירות, כשהימין מפולג ומפוצל ללא מנהיג מוסכם והשמאל כבר מאורגן היטב. בממשלה שתקום לאחר מכן כבר יציעו לבנט את תיק התיירות או התחבורה.