החיים שלנו הם מסע ארוך, מסע שיש בו לב ונשמה ואנשים ומשפחה וצער וכאב ושמחות והצלחות ומכשולים וגם הרבה טוב. אנחנו לומדים את הדרך שלב אחר שלב, צעד אחר צעד, לימוד שנוצר תוך כדי ניסוי וטעיה, מורי דרך מקיפים אותנו, וכל שלב בחיינו הוא חלק מהסיפור שלנו, מעצב את דמותינו ואת מי שאנחנו הופכים להיות. יש שבילים בדרך שאנחנו בוחרים בהם את הכיוון לאן הולכים, מחליטים מה יקרה. לפעמים צריך אומץ ללכת בדרך מסוימת, לעיתים אנחנו הולכים בעקבות הסימנים, לפעמים אנחנו בוחרים לעצור. יש מהמורות בדרך, עליות וירידות, מכשולים, אנחנו נופלים ונחבלים, מנסים לרפא את הפצעים ומבינים שאין ברירה. אחרי מנוחה קלה ממשיכים. יש סימני דרך שמשפעים על חיינו במיוחד ועל הבחירה בדרך. לא תמיד יש לנו שליטה על כל מה שמתרחש במסע הזה ואנחנו מבינים שאנחנו צריכים ללמוד להתמודד, לשמוח על הטוב ולהתגבר על המשבר.
ראש חודש תמוז של לפני 15 שנה הוא סימן דרך משמעותי בחיי שהביא איתו משבר עצוב וקשה מנשוא. ביום ההוא איבדנו את ביתנו השלישית, אפרת. תינוקת יפיפיה בת עשרה חודשים במותה. בגיל חודשיים היא חלתה בדלקת בשריר הלב, שמונה חודשים טיפלנו בה במסירות גדולה ובאהבה עד שנדם ליבה ונשבר ליבנו על לכתה. פרידה קשה שלא ברור איך אפשר להתמודד איתה ולהמשיך את הדרך, פצע שלא מגליד, והזמן לא מרפא אותו. כבת למשפחה שכולה, חויותי כל חיי את פרידת אם מבנה. בהיותי בת שנה נהרג אחי הבכור בצבא, אמי לא הצליחה לחזור לחיים תקינים לאחר המוות של אחי, בנה בכורה הפיל אותה, והיא לא הצליחה להבין מה הטעם בהמשך הדרך בלעדיו. כל ילדותי ובגרותי הייתי שם לצידה, חיים רבויי צער ועצבות ואני ילדה קטנה מנסה לדבוק בחיים, והלואי ויכולתי לסייע בידה להבין שגם היא חייבת לחיות ולשמוח. כשהמוות דפק בדלתי, לא הייתי מוכנה לקראתו, הייתי אמא לשלושה, בת 32, באותו רגע נורא, וכשהבנתי מה קרה לחיים שלי, שאבדתי בת, יחד עם הכאב הגדול הסתכלתי על ילדיי וידעתי שבעבורם אמא חייבת להמשיך במסע בעוצמה ובכוחות גדולים. ההתמודדות הייתה קשה, לא היו לנו כוחות להמשיך ללכת, לא ראינו את האור, היה חושך גדול, היה געגוע, היה כאב לב ופחד משתק. אבל הייתה הידיעה בראש שהדהדה ללא הפסקה שחייבים למצוא את הכוחות ולהמשיך, ומצאנו אותם. בעשר השנים הראשונות בחרנו להנציח את זכרה של אפרת בהפנינג שמח לילדי המושב ולילדינו. רצינו לזכור אותה ילדה שמחה ולהזכיר שממשיכים לשמוח.
לאחר עשור הרגשתי שהמעמד הזה שיש בו הרבה אנשים על אף שיש בו סממן שמח לא מיטיב איתי, רציתי את יום הזכרון שלי עם משפחתי המצוצמת, הרגשתי שדוקא היום הזה הוא שלנו ובינתיים הילדים בגרו והמסר חילחל, והבנתי שאני צריכה לבחור את הדרך שלי להתמודד עם האובדן, עם האבל, עם החוסר, בדרך שמתאימה לי. אז בחרתי ביום הזה שנפרדנו ממנה, לספר עליה, על אפרת שלנו, שבשמונת חודשי המחלה שלה הרעידה לבבות רבים שנרתמו לתפילות בעבורה לרפואתה. ילדה קטנה עם חיוך גדול שהביאה לחיינו אור גדול יחד עם התמודדות לא פשוטה. למדנו בזכותה מהי אהבה ונתינה וכמה כוח יש לחברה ולמשפחה. למדנו את כוחה של אמונה, ואת ההבנה שאין לנו שליטה על הכל במסע חיינו. הקב"ה החליט בעבורינו ובעבורה זמן קצר וקצוב יחד, זמן שהיה כל כך אינטסבי וכל כך מזוקק. אין כאב גדול יותר מכאב הפרידה מילדתי, ביתי שלי. כאב שמשאיר אחריו נכות נפשית , פוסט טראומה והתמודדות אין סופית. אבל בכל בוקר מחדש אני מתעוררת עם תמונתה של אפרת מעל מיטתי ועם דמותה והוויתה בתוך ליבי, מסביבי ילדיי ומשפחתי.
לפעמים עדיין קשה לקום מהמיטה ליום חדש, אבל אני מחליטה להמשיך לדבוק בחיים. להתמודד, לפזר מאורה של ביתנו לעולם, ולהעביר את המסר- ממשיכים במסע החיים בשמחה ובאהבה למרות שהדרך לא פשוטה, למרות הצער והכאב החיים כבר לא יחזרו להיות כשהיו. כל דקירה קטנה כואבת לי יותר, כל משבר הופך עוצמתי יותר וקשה, יש הרבה געגועים וחוסר וצער, אבל אני בחיפוש מתמיד אחר השמחה. וביום הזה של ערב ראש חודש תמוז אני נושאת תפילה גדולה שיהיה זכרה של ביתי- אפרת מזל בת יעל- ברוך. ילדה יפה עם מחלת לב שהלכה מהעולם.
הלב, איבר כל כך סימלי למות בגללו. לב פועם הוא החיים, אין חיים בלי לב שמסמל גם את הכאב והצער וגם את הטוב והאהבה, חמלה, פתיחות, נתינה, קבלה ואחדות. בחרתי שיהיה ליבי לב טוב, לב שמח, למרות העצב שנמצא שם בזוית החיוך שלי באופן קבוע. והלואי שיהיה זה מסר שייחקק בלבבות של כולם, מסר של חוזק והבנה שרק עם אהבה גדולה ושמחה ננצח ונצלח את מסע חיינו, מסע שכולנו רוצים להטביע בו חותם של טוב, מסע לא פשוט והדרך לא תמיד קלה, אבל מוכרחים להמשיך את המגינה.