זוהי תעלומה. מקובל לטעון שדרכו הלמדנית הייתה שמרנית מאד, בסגנון הנצי”ב מוולוז’ין, ולא בדרך הלמדנות הישיבתית. לענ”ד זה נכון רק לגבי השפה, הסגנון, אבל לא לגמרי לגבי התוכן. בספרי על מסכתות הש”ס (מרבדים), הוכחתי אחרת עם דוגמאות מכמה מקומות בחידושיו. למשל, בויכוח הידוע בינו לבין החזו”א בחילופי אגרות ביניהם בנוגע לפדיון מעשר שני.
מדוע זו תעלומה?
א. לא נותרו בידינו סיכומי שיעוריו. השופט חיים כהן, ששנה ופירש, סיפר שבשנים הרגועות, יחסית, היה הרב קוק מוסר בישיבה שיעור למדני קבוע בשעות הערב, במשך כמה שעות (!) ברציפות, ולא רבים הבינו את שיעוריו. אין לנו תיעוד לגבי תוכנם.
ב. בספרי השו”ת שלו, היסודות כתובים בקיצור נמרץ, משום שהתשובות כוונו הלכה למעשה. (למשל, דעתו ביסוד איסור החשמל בשבת, או חידושיו בעניין ביעור פירות שביעית ב”שבת הארץ”).
נער הייתי, כבן 17-18, בישיבת הכותל, כשהתחלתי לגשת לרב שלמה פישר לדבר בלימוד. הגאון המופלא הזה תקיף הוא, ובשיחה קשה טען שבדרך הלימוד שלי לא אגיע לעולם ללמדנות. חזרתי לישיבה בשעת לילה מאוחרת, שבור ונסער. בפינת בית המדרש שקד על תלמודו הרב אביגדור נבנצל. ניגשתי ופרקתי בפניו את מצוקתי. ואז, כמרגיע, הוא פרש בפני את דרכי הלימוד השונות, ואמר: ‘לא הרי דרך הלימוד של החזון-איש כדרך הלימוד של הרב קוק או ר’ חיים מבריסק. החזו”א מגיע אל הכלל דרך עמל רב המתייחס דווקא לפרטי הסוגיא הרבים, כשרק בסוף הדרך נוצרת מאליה הגדרה עקרונית. לעומתו, ר’ חיים והרב קוק מביטים על הסוגיא בראיה כוללת, מגיעים להגדרת יסוד, ורק אז נובעים חידושיהם מהכלל אל הפרטים. [אולי בדומה להבדל במדע שבין אינדוקציה לדדוקציה. מ.ד.]. לך בדרך שאיתה תרגיש טוב, הכל מוביל אל היעד’. הסערה שככה.
חובה לציין שבקיאותו הרבה קדמה לכל עיון שהוא. סיפר לי הרב אריה שטרן, רבה של ירושלים, שבעבודת ההוצאה לאור של העתקת הרב קוק את לשון הרמב”ם והשולחן ערוך על הגמרא, חלקה בע”פ, מילה במילה מזכרונו, נדיר ביותר שנמצאה טעות.