גדלתי ברמת אביב. למדתי בצייטלין בתל אביב, ופקדתי את סניף צפון של בני עקיבא מידי שבת. הכרתי כל רגב חול בחוף שרתון, טיילתי תדיר ברחובות דיזינגוף ואלנבי, והיום, אני ממעטת לנסוע לתל אביב. אני לא מתחברת לעיר הזאת ,ואפילו חשה חולשת הגוף כשאני מגיעה לפיתחה. ילדיי אומרים לי שיש בכך קמצוץ מחטא המרגלים. ואולי הם צודקים.
מילא אני. אבל מה נאמר על המרגלים, שהם היו נשיאי ישראל, שחיו בדור שראה ניסים כל יום, כשהמן הגיע עד פתח ביתו והענן נפרש מידי בוקר מעל כל המחנה והמים יצאו מהסלע? אם להם היה קשה – אפשר ללמד זכות על הקשיים שלנו. נדמה לי שחיבת הארץ של הדור שלנו, דור מקימי המדינה, זו שבאה מצד הקדושה וזו שבאה מצד הטבע הלאומי הבריא, הוא תיקון לחטא המרגלים, לחטא האמוני ולחטא האנושי הפשוט. אבל מעשה אבות סימן לבנים, וכיבוש הארץ הוא עניין מורכב, תהליך ארוך שמשלב את הארצי והרוחני, את האמוני ואת הטבעי, את ההשתדלות ואת הביטחון, מעשה אדם ומעשה אלוקים, כמו למעשה כל חיינו על פני האדמה. תריסר ראשי אלפי ישראל שריגלו את הארץ נקראו ‘מרגלים’ , וזה דו משמעי: הריגול קודם כל הוא החיפוש והבירור לגבי מה קורה בארץ כנען, כולל התהלכות בארץ לרוחבה ולאורכה ברגליים. והריגול כולל גם משמעות של רכילות, של דיבורים לא יפים. המרגלים הקדיחו את תבשילם, בעצם הדיבור הרע על הארץ הטובה. הרכלן בפיו מצליח להכפיל פי כמה וכמה את הרע שפגש במציאות, והכל בעיני המתבונן. כמה חשוב להסתכל בעין טובה על מציאות חיינו ולראות את חצי הכוס המלאה.
האמת היא שאין כמו תל אביב-יפו בלילות.
תפריט
