פעמים רבות החופש הופך ממצב בו הורים שמחים על שובם של הילדים ממסגרות הלימוד לזמן רב יותר בבית ללחץ בלתי מוסבר – ‘איך נעבור את זה בשלום?׳ מה כל כך מאיים? ‘איך נעסיק אותם כל החופש?׳ למה אנחנו צריכים להעסיק אותם? שכן בטלה גוררת עון ואנחנו לא רוצים שהילדים יחטאו.. ובכן אנו חייבים ליצור מסגרות ודרכים חדשות ש״יחזיקו״ את הילד כדי שלא… זה מדהים לראות את רמת חוסר האמון שלנו בהם, אבל זה לא בא בחלל ריק הרי כשלא דאגנו לתעסוקה הם לא הפסיקו להעסיק אותנו ולשגע אחד את השני. אז איך כן?
ובכן, הילדים הרגילו אותנו שהיציאה שלהם מאיפוס והאושר ש״מגיע להם״ הם אחריותנו הבלעדית: גם בטוב – “אמא משעמם לי “, או ברע – בלי מילים… “חכו חכו מה יקרה אם לא תעסיקו אותי, ובדברים שכיף לי כמובן, הרי אנחנו בחופש הגדול..״
מי מחנך את מי ? מי מאלף את מי? צריך לשנות את סיבוב הגלגל. הכל מתחיל בציפיות שלנו. גם אם הציפיה נכון לעכשיו מנותקת מהמציאות, אם לא נתחיל בזה נחזור על אותם ריטואלים מוכרים מתסכלים וקשים.
לכן צריך לשנות ציפיות. לבנות ציפיות שמבוססות על אמון גדול בילדים ואני רוצה שנשתחרר מהמוכר ונרחיק גם לדברים שלא קיימים עדיין.
אז נתחיל: מה הציפיות שלנו מהילדים? אולי שידאגו להורים להרפות קצת מהמרוץ בו הם נתונים ולתת יד קצת מעבר לרגיל כי יש להם יותר זמן פנוי. אולי עוד נצפה מהם להתחבר זה עם זה לעשות הפעלות משותפות עם האחים הצעירים יותר ולא לקבל את״חובתינו״ לשעשע אותם עד כלות. לצפות מהם להתנהלות מתוך הכרת הטוב ומתוך שהם משוכנעים ש״לא חייבים לי כלום״ למרות המאמץ המטורף של למידה כל השנה כולל קורונה. לראות בלימודים פריבילגיה שההורים מאפשרים לילדים ולא ההיפך. לצפות מהם להיות אחראים על היראת שמים שלהם להקפיד על תפילות בזמנן, על התנהלות צנועה, על מסכים בהגבלה אם בכלל ועל לימוד והתקדמות מתמדת.
וכמובן לשמור על הכללים של הבית: לא להתיש את ההורים בדיונים ומלחמות עליהם מתוך הבנה שזה מה שטוב לכולנו. וכל זה מתוך אמון שהם רוצים בטוב! הם שייכים לו ומסוגלים לו יותר משאנו משערים.
זו האמת של הילדים שלנו! למה חשוב לצפות? הדינאמיקה הלא טובה שלנו עם הילדים מתחילה מזה שהם מרגילים אותנו לציפיות נמוכות מהם ולצפיה מאיתנו לקחת אחריות על הסיטואציה. זה מתחיל מכך שאנו מאמינים להם שהם לא יכולים או לא רוצים, ומאמונה שזה תפקידנו לספק להם לחם ושעשועים בחופש. הם עונים על הציפיות הנ״ל ואנו עוד יותר משוכנעים בזה וחוזר חלילה.
דבר לא ישתנה במציאות אם לא נשנה את התפישה הבסיסית שלנו, את המובן מאליו בנושא.
שבוע לאחר שהייתי בכיתה ט והסתיימה לה השנה, לפני הילדים ביסודי ולפני הגדולים שהיו עדיין בבגרויות, אמא שלי אמרה לי, “את כבר שבוע בחופש ולא הרגשתי…״
המובן מאליו שלה היה שאם אני בחופש זה אמור להתבטא בנקיון יסודי של משהו בבית, שהיא תרגיש הקלה כלשהי כשהבת הגדולה שלה יכולה סופסוף לתת יד בבית מתוך תחושת השותפות שכל אחד עושה על מנת להיטיב עם כלל הבית.
קשה לשנות ציפיות, קשה לנו להאמין באמת ברצון הטוב של הילד. אמנם הוא קיבל זאת ביושר אבל אנו אמורים להרגילו לצורתו המתוקנת.ככל שנחשוב שזה ברור ופשוט, גם התגובות האוטומטיות שלנו יהיו בהתאם, וגם אם הם “יהיו בהלם״ או אם יגידו ש״רק אצלינו זה כך״, ככל שנתמיד ולא נחזור בנו הם יתרגלו לשינוי הסטטוס-קוו בינינו.
יותר מזה – כשהמובן מאליו הוא כזה, גם הפינוקים שניתן להם יהיו מוכרים כפינוקים. תהיה כלפיהם הכרת הטוב ולא כתשלום של בעל חוב (אנחנו) כשהלקוח לא מרוצה (הם) למרות מאמצינו הנפשיים והכלכליים. עם הציפיות חשוב ללמוד לעמוד על שלנו בשלמות פנימית הכוללת ביטחון בהורות, בתוכן שאנו מורים, מלאת אהבה, עין טובה, אמון ברצון הטוב של הילד ואמון בציפיה שלו להנהגה בוטחת בעצמה (ועל זה בפעם אחרת).
כן ,חשוב גם לצאת לטיולים וחופשות שמחזקות את היחסים בינינו עם הארץ היקרה שלנו וחשוב לא לשכוח שאנחנו לא רק בשביל עצמנו. זה זמן מעולה לראות את האחר ולתת זמן להתנדבויות שאין להן זמן בתקופת הלימודים. להכניס גם את זה בציפיות שלנו. כך יגיעו לשנה הבאה גדולים יותר טובים יותר ממוקמים נכון יותר ביחס לעולם.
חופשה נעימה