“הוריי עברו לגוש קטיף מרמת גן,” היא מספרת. “הגעתי לשם כשהייתי בת ארבע, הגענו שני אחים ובגוש נולדו עוד שני אחים. הוריי רצו איכות חיים ואמא מאד אהבה את הים, כך שגוש קטיף היה המקום המושלם”.
במופע מספרת ד’ גל-עד על הביוגרפיה שלה וחווייתה האישית ושוזרת את אירועי חייה במוסיקה ובשירים מקוריים שהיא עצמה מבצעת. “שרתי כל חיי, אבל לא באופן מקצועי,” היא אומרת. “אחרי הגירוש לא שרתי בכלל. היום חזרתי לזה. המופע התחיל בכלל בתור שיחה שהזמינו ממני עבור בית ספר לפני 13 שנים”. ד’ גל-עד הכינה מצגת וסיפרה להם על החיים בגוש, בתקופה בה הכל היה אחרת. “בהמשך התחלתי ללמוד בבית הספר למוסיקה ‘מזמור’ ופתאום חזר אליי הקול. וגם הכל.
כל האירועים ומה שהיה בעבר צף ועלה. הייתי בקורס כתיבה והלחנה עם מיקה קרני והתחלתי לעסוק בלחנים ובתכנים. הלחנתי שיר שאת מילותיו כתבה חברה-שכנה ובאותו יום שהגשתי אותו ידעתי שיש בו משהו מיוחד, וידעתי שכרגע נוצר גם מופע. באמצע השיעור כבר כתבתי פלאייר למופע, ואותו השיר הוא באמת זה שמסיים את המופע”. היא הספיקה להופיע לפני כשנה וחצי שני מופעים ואז הגיעה הקורונה. “במקום במה ותאורה היו מופעי קורונה: הופעתי מול עשרים נשים בכל פעם. מצד אחד לא מה שחלמתי עליו, אבל מצד שני היה מאד מיוחד. “חרשתי” את הזום והעברתי ליותר מעשרה מוסדות ברחבי הארץ את המופע בזום. התגובות היו מדהימות. בנות שצפו במופע כתבו לי: “למדתי לאהוב יותר את הארץ”, “למדתי להעריך את מה שיש לי”, “הכרתי את גוש קטיף בצורה חוויתית”, “אני מרגישה שהייתי שם” ועוד תגובות מרגשות”.
מה את זוכרת מגוש קטיף?
“את הכל,” היא מחייכת ומונה את הזכרונות בצרורות: “את הים, החולות, האנשים, השבילים, העצים. אני זוכרת את הצמחים, המתקנים בגן משחקים, המועדון, בתי הכנסת, בתי הספר, האולפנא והישיבה, את מחסום כיסופים.”
אהבת לגור שם?
“וואו, זה היה חלום. זה לחיות בגן עדן עלי אדמות. ילדות מטורפת של חופש, תמימות, סוסים, אינסוף שעות ים וחולות, קרבה לאדמה, חקלאות, המון מתיקות ואנשים פשוט טובים. ”.
האמנת שהגירוש יכול להתבצע בסופו של דבר?
“אני פיזית הייתי שם וכל הסיפור היה כל כך הזוי שהיה לי ברור שזה לא יקרה. לא הגיוני שיקרה דבר כל כך מטורף ובלתי מתקבל על הדעת. גם את החפצים ארזנו רק יומיים לפני שהכל קרה והסתובבנו סהרוריים. כל הזמן שאלנו את עצמנו – יקרה או לא יקרה?”
ד’ גל-עד היתה עיתונאית בעיתון מקור ראשון באותה התקופה.
“תמיד הייתי מבקרת תיאטרון ומסעדות, ופתאום אורי אליצור ז”ל נתן לי לכתוב במוסף הפוליטי וזה היה לי נורא מוזר. אני ופוליטיקה? מה הקשר? שלחו אותי לכל מיני משימות שאחרים לא יכלו לבצע כי הם לא היו בגוש. ראיינתי את כל השב”חים שהיו במלון וכתבתי גם יומן שפורסם בשבת של הגירוש”.
מתי את מבינה שהגירוש באמת הולך להיות?
“באותו היום עצמו. הייתה תפילת מנחה בבית הכנסת ובעוד כולם מתפללים ובוכים ומבקשים ומתחננים, הרב גבי קדוש אמר לכולם: “אנחנו עוזבים אבל לא כי אנחנו רוצים. אנחנו אוהבים את גוש קטיף ואוהבים את ארץ ישראל, אנו עוזבים כי אנחנו חייבים ומשום שמכריחים אותנו”.
כשנגמרה התפילה, צעדנו בשביל אל הבית ואני חושבת לעצמי שיכול להיות שזו הפעם האחרונה שנצעד פה אבל יכול להיות גם שגם לא, אולי יקרה נס. אני חיכיתי לנס. היו תפילות והתעלות מטורפת שאמרתי לעצמי: “באמת לא יכול להיות דבר כזה הזוי, חייב להיות נס”.
ד’ גל-עד עוצרת לרגע ונזכרת באירועי אותו היום. “זו תקופה של חום וקיץ ולחות והתעלות מטורפת של תשעה באב. תשעה באב זה משיח, אז יאללה, הוא בטוח יבוא. זה לא היה ‘אולי’. חיכיתי לראות מתי זה יקרה. לא אולי, אלא מתי. בצהריים, בשיא הצום, אני זוכרת שמראיינים אותי לאיזו רשת של עיתונות זרה, ואני אומרת להם באנגלית:
יש בי עצב. לא ראיתי שכעס עוזר למשהו. ברור שישנה ביקורת על הממשלה דאז. כולנו קיבלנו את זה קשה מאד. זה פצע, והוא עדיין מדמם. זה לא משהו שהגליד או שיש לו ריפוי
“זה לא הולך לקרות, משיח עומד להגיע”, ואני מאמינה בזה. הסתכלתי בחול לראות מאיפה יבוא המשיח”.
תוך כמה זמן את מבינה שהתבדית?
“אני חושבת אולי כשהרסו את הבתים ואת בתי הכנסת, אבל עד היום אני לא באמת מבינה”.
מה את זוכרת כאירוע מכונן מתקופת הגירוש?
“פעם ראשונה שהייתי בים בזמן שלושת השבועות. הרבנים אישרו ללכת לים בפעם האחרונה. באופן כללי, הסתובבתי בגוש, צילמתי ותיעדתי כל דבר”
יש בך כעס על מה שקרה?
“יש בי עצב. לא ראיתי שכעס עוזר למשהו. ברור שישנה ביקורת על הממשלה דאז. כולנו קיבלנו את זה קשה מאד. זה פצע, והוא עדיין מדמם. זה לא משהו שהגליד או שיש לו ריפוי. אישית, הייתי מאד נגד הריסת הבתים. חשבתי שצריך להשאיר אותם גם במחיר האפשרות שערבים יבואו לגור בהם, כי אז נשארת תקווה שעוד נחזור לשם”.
ועכשיו אין תקווה יותר?
“תמיד יש תקווה אבל זה לא אותו הדבר. אני מאמינה שנחזור אבל אני רוצה לחזור לבית שהיה שלי אז. אני אומרת שה’ נתן וה’ לקח, יהי שם ה’ מבורך. הייתה לי תקופה שהיה לי קשה לומר את התפילה לשלום המדינה, אני יודעת שגם לאחרים היה קושי בכך”.
חשבת שתעשי מופע על כל התקופה הזו?
“לא. לפעמים הרגשתי קצת כמו סבתא שלי שלא סיפרה על השואה. לקח זמן עד שסיפרתי ודיברתי על זה. זו טראומה”.
ד’ גל-עד חשה שליחות בכל פעם כשהיא מעלה את המופע בפני קהל הנשים שבאות לצפות בה ולקבל פרופורציה וערכים. “הופעתי בשומריה שהוא יישוב של מגורשי עצמונה. הצטרפו למופע עוד נשים שלא גרו בגוש והחוויה הייתה מיוחדת מאד. הייתה גם הופעה בזמן הקורונה לתל אביביות, נשים שהן לא דתיות ולא ימניות. הן אמרו לי שזה בכלל לא משנה מה הדעה שלהן ומה הן הצביעו, הסיפור האנושי עולה על הכל והן הודו לי ששיתפתי אותן בסיפורי ושנתתי להן כוח”.
הביקוש למופע לא נעשה רק בזמן שלושת השבועות הסובבים סביב תאריך העקירה. “יש במופע אלמנטים שונים כמו קבלת החלטות, בכי על הארץ האבודה, צמיחה אישית, ערך נשי ועוד, ולכן הוא מתאים לכל ימות השנה,” אומרת ד’ גל-עד. “אני רוצה שהמופע יגיע לכולם וייגע בלבבות, אני שמה בו את הלב שלי. זה מרגש אותי כל פעם מחדש לספר את הסיפור שלי וגם הקהל מרגיש את זה. השאיפה שלי היא שהוא ימשיך להתפתח גם להופעות מול לא דתיים ולא ימניים, שיבינו מי היו אנשי גוש קטיף וכמה הארץ הזו חשובה להם, אני רוצה להכיר לדור החדש את מה שהיה ואני רוצה לספר את הסיפור גם בקהילות ברחבי העולם”.
את לא פותחת מחדש את הפצע בכל הופעה?
“העימות איתו הוא חלק מתהליך הריפוי והעמידה מול הכאב. לפני 17 שנים הייתי נוכחת בפיגוע ב’קפה הלל’ ולאחריו הופעתי ושרתי בארץ ובעולם. עצם העובדה שכך סיפרתי את מה שהיה עזר לי להתמודד עם הטראומה. הגירוש הוא טראומה מסוג אחר אבל המופע מסייע לי להתמודד עם הכאב ולא להתעלם ממנו”.
