אנחנו לא יודעים מה לעשות מרוב שפע”.
מאיר טוענת שהשפע הזה לא נותן להתמקד ולהתרכז, והדבר נכון לילדים ולמבוגרים כאחד. “את הולכת לסופר ומשתגעת מה לבחור וכמה חברות יש רק לשוקולד. אם היו שומעים לפני כמה דורות על הדור שלנו, היו אומרים שאצלנו חגיגה כי יש לנו הכל ובכל תחום: תעסוקה, מזון, תרבות, אבל אנחנו טובעים בשפע הזה ולא מוצאים את עצמנו”.
אם כך, לדבריה, הבעיה היא שאנו טובעים בבחירה ומדשדשים באותה ביצה בלי יכולת להתמקד. כשמאיר מנסה לשתף הורים בשיטתה הטיפולית, היא נתקלת לא מעט בהרמת גבה. “כשאני אומרת להורים לעצור לרגע ולנשום הם לא מבינים מה אני רוצה מהם. הם רוצים שיגידו להם מה לעשות. לא איך לעצור, אלא איך להיות בעשייה. אבל זה מה שצריך לעשות – לעצור ולנשום בתוך כל המרוץ”.
“המשימה של כולנו היא לעצור ולהיות בהוויה,” היא משתפת. “להיות עם עצמי, נאמן לי. אם בבית בונים מרכז יציב ומחובר לעצמנו, אפשר לגדל ילדים מחוברים יותר, שמחים, בוחרים. מרוב השפע אין שמחה, נוצרות התמכרויות”.
לדורות הקודמים לא היו כמעט אופציות ובחירה. הם היו שמחים לדעתך?
“לנו יש ניסיונות אחרים. הניסיון שלנו הוא לכאורה ניסיון טוב – ניסיון שפע, השאלה מה אנו עושים איתו. אם אדם יודע לבחור נכון – שפע הוא דבר נהדר, זו ברכה, אנו מתפללים על שפע, אבל הצפה היא דבר לא טוב. המפתח לסוד ולברכה נמצאים אצלי פנימה – להבין מה אני באמת צריך ורוצה.”
האינטרנט והמסכים, היא אומרת, הם חלק מרכזי שיוצר את ההצפה עליה היא מדברת. “האינטרנט נפלא, יש בו הרבה דברים טובים ומידע, אבל הוא גם הרסני. הרי עוד כמה שנים לבטח יסתכלו על הדור הנוכחי ויגידו, ‘וואו זה דור מטורף’. האינטרנט הוא כמו לתת לילדים לנהוג במכוניות בלי רישיון וללא הכשרה”. מאיר נותנת את דוגמת הילדים הקטנים שצועדים בדרכם לבית הספר עם מכשיר הנייד בידיהם: “הם מחזיקים את המכשיר הקטן הזה וכל חגורת הכתפיים והראש שלהם שמוטים. זה נזק גופני עוד לפני שנגענו בתכנים שהם צורכים ומה שהם עושים לנפש שלהם. פעם ילד לא היה נחשף לתכנים האלה, גם אם היה רוצה. היום כל הרשעה והסטייה נמצאים בכף היד. גם אם נדבר רק על מידע – למה אדם, וקל וחומר ילד, צריכים הצפה כזו של ידע?”
מה הורים יכולים לעשות כשלהרבה מהילדים בכיתה יש פלאפון משלהם?
“זו בעיה קשה. צריך לדעת ולהחליט מהם הגבולות ומתוכם לבנות מערכת יחסים בבית. לעצור רגע, לנשום, לחשוב ולבחור איך אני באמת רוצה שהדברים יתנהלו. יש שטף שכולם עושים ולכולם יש, אבל אנו עוצרים לרגע ומתחברים: מה בעצם חשוב לי? לאן מועדות פניי? כשאני שואלת את עצמי שאלות כאלו אני אגלה מה באמת נכון. אפשר לעשות אספת הורים וביחד, ככוח מלוכד, להחליט שלכל הילדים לא יהיה נייד משלהם. אפשר לחזק את הילד בתחומים אחרים ולהסביר לו שיש דברים נוספים חוץ מהנייד. ניתן להגביל את השימוש בו מבחינת ימים ושעות. העניין הוא שההורים מנהיגים את הילדים. כשהתקשורת מנהלת אותנו במקום שאנו ננהל אותה, אנו מאבדים בחירה. כשזה קורה – אנחנו הולכים לאיבוד. כמובן שצריך לדעת לעשות את הדברים באופן חכם ולא לשבור את כל הכלים ולתת הנחתות”.
“אני קוראת להורים תשקיעו בעצמכם”
מאיר טוענת שברגע שמגיעים להבנה מה קורה בתוך מערכת היחסים פנימה, ניתן לפתור דברים רבים: “כשקולטים מה קורה באמת בפנים, מעבר ללחץ, הפחד, הדאגה או החרדה, זה רגע מרגש שממנו אפשר לצמוח ואפשר לנקות את מערכת היחסים. זה לבנות ולהיבנות מחדש,” היא אומרת. “הורים מוכנים לעשות הכל עבור הילדים שלהם, ואני קוראת להורים – תשקיעו בעצמכם. אתם הצינור לילדים שלכם. תלכו גם אתם לטיפול אם יש צורך, הדבר ישדרג את הילדים שלכם”.
מה גורם להורים להירתע מלבוא לטיפול?
“בדרך כלל ייאוש. הם שואלים את עצמם, ‘מה היא כבר תחדש לי? מה כבר יכול להשתנות? מה יש שעוד לא עשינו? עשינו כבר הכל’. גם בושה שגורמת להורים לטאטא דברים מתחת לשטיח”.
איך יודעים שהגיע הזמן ללכת לטיפול ולא מדובר בבעיה מקומית שתחלוף?
“כשכואב, כשקשה. כשהקושי גדל וגדל”.
מאיר אומרת שילדים מגיעים לגלות להורים דברים בתוך עצמם. “אדם יכול להסתדר לבד ולחיות חיים מלאים, אבל המשפחה, הזוגיות וההורות מדייקים אותנו מאד, מגלים לנו עוד אוצרות ומקומות בתוכנו. זו עבודה נהדרת, סוג של משחק שבו חיים בצורה יותר נכונה ומדויקת. לפעמים זה באמת קשה וכבד, אבל זה כמו מבוך שמאתגר אותך וכיף לצאת ממנו. כך בונים דברים ונהיה בית שהוא מקום בטוח, שמח וטוב”. לאחרונה ערכה זיוה מאיר וובינר עם כלתה, אשת התקשורת, סיון רהב – מאיר. למעלה מאלף הורים השתתפו בערב המיוחד שנועד לנתינת כלים להתמודדות הורית נכונה בחופש הגדול. “צריך להבין ולהאמין שאפשר להעביר את החופש הגדול בטוב ובנעימים, ולהפנים שהורות היא דבר חשוב ובעל ערך. לדעת שמה שאנחנו עושים הוא חשוב וחלק מהשליחות האלוקית”.
