עולמנו מורכב מהנאות קטנות וגדולות, הנאה מקריאת ספר טוב, בעשיית מעשה טוב, בקבלת מחמאה או הערכה על מעשינו. מאידך ישנם גם הנאות ‘גשמיות’ כגון אכילה, בילוי וכד’. בפרשתנו התורה אומרת שיש לנו את הזכות ליהנות מעולמנו, מעולמו של אלוקים, אך הדבר מותנה: ‘ואכלת ושבעת-וברכת’. נהנית? יופי, תאמר תודה! כאן טמון יסוד ‘הכרת הטוב’. אדם חייב להרגיל את עצמו ששום דבר אינו מובן מאליו. לא מובן שיש אוכל במקרר, לא מובן שאנו הולכים, נושמים, שיש לנו עבודה, שהקמנו משפחה ושבכלל אנו חיים… לא מובן שזכינו לחיות בארץ ישראל, שיש לנו מדינה, ממשלה, צבא…
בציווי הזה של ‘ואכלת ושעת וברכת’ כלולה זכות וחובת ההודיה. ישנה מצווה מן התורה לברך לאחר שאדם מסיים את אכילתו, אך מנין לנו שאדם מצווה גם לברך לפני האכילה? חכמים עונים על כך שזו ‘סברה’, זה דבר פשוט והגיוני, איך יתכן שאדם ייהנה בעולם הזה ללא ברכה? וכי אנו מעלים על דעתנו להכנס לבית חברנו וליהנות ממנו בלי לבקש ממנו רשות? בלי להודות לו אח”כ על ההנאה שנהננו מרכושו?
מסופר על האבן עזרא שהיה עני מרוד, ממש ביש מזל, כל עיסוק שעסק בו כשל. רחמו עליו תלמידיו והניחו בסתר ארנק כסף בדרכו לבית המדרש. אך בהתקרב רבם לארנק עצם עיניו והתחיל ללכת כמו עיוור, כמובן דלג על הארנק ולא ראה אותו. שאלו אותו תלמידיו מדוע עצם עיניו? ענה להם שהיה כל כך ממורמר ממצבו ורצה לשמח עצמו ולהודות לה’ על משהו טוב. אבל מה טוב במצבו? חשב, ברוך ה’ שנתן לי מאור עיניים, החלטתי להיות עיוור לכמה דקות. לאחר שפקחתי עיני לא היה שמח ממני, ברוך ה’ יש לי מאור עיניים… ‘ואכלת ושבעת’- ‘וברכת את ה’’.