"הוא יושב בבית הכנסת, אומר את הסליחות ובוכה עד עמקי נשמתו. הוא שופך את הלב בפני ה'. את הסליחה עם הניגון הידוע 'חטאנו לפניך, רחם עלינו' הוא זועק עד לב השמים… הוא מלא חרטה על החטא הנורא. כל בוקר הוא מניח תפילין ומתפלל, ומראש חודש אלול הוא קם באשמורת הבוקר להגיד סליחות. הוא שופך סליחה, דורש סליחה מאדון האדונים. העיניים מלאות דמעות, בוכה, מתחנן, הוא רק מבקש מחילה. המתפללים מתקרבים ושואלים – "הכל בסדר? מה קרה?". "אפשר לעזור לך? למה אתה בוכה?" שאל אותו רב בית הכנסת. "זה משהו אישי", ענה להם. "אני לא יכול לשתף".
"מה אני יכול להגיד להם?", הוא אמר לי. "מי יבין אותי?". "אני לא מסוגל להבין את עצמי, איך עשיתי את הטעות הזאת? "איך יכולתי להתאסלם? אני יהודי, סבא שלי היה רב גדול ומוכר!". "אני כל-כך מאוכזב מעצמי. איך נפלתי למקום הזה?". הוא נכנס למערכת יחסים, היה מבולבל. "אני חושב שהייתי במצב של קהות חושים. לא הבנתי מה אני עושה. הלכתי אחרי מישהי בלי להבין מה אני עושה. איבדתי את עצמי, איבדתי את המשפחה שלי ובגדתי בעם שלי".
הוא ממשפחה של רבנים. הסבא היה רב ידוע. מדובר באדם מבוגר, נכה צה"ל שמסר את נפשו על הארץ ונפצע במלחמה. בדרך כלל אנו פוגשים נערות מתבגרות שמתאסלמות, אך לאחרונה יש מספר מקרים של גברים שממירים את דתם ועוזבים את היהדות. היום הוא רוצה לתקן, לעשות תשובה. כל בוקר הוא מניח תפילין שהשגנו לו מהצדיקים של בית חב"ד, שנרתמו מיד. וביום התפילין העולמי הוא הניח את התפילין בהתרגשות רבה, אחרי שנים.
דמעות זלגו מעיני כאשר הוא שלח לי את התמונה עם הטלית והתפילין.
עכשיו אנחנו בתהליך של השבה ליהדות. תהליך ארוך ומייגע, בעיקר בירוקרטיה. אמנם ישראל אף-על-פי שחטא ישראל הוא אבל בית – הדין מצריך לעבור גם הליך של טבילה וחרטה בבית הדין. הוא מוכן לעשות הכל, הוא מרגיש שהזמן אוזל, כי הוא חולה במחלה קשה וסופנית. החלום שלו הוא להגיע לראש השנה ויום הכיפורים כיהודי לכל דבר וענין.
נותרה לו בקשה אחת – "אני רק רוצה למות כיהודי, שלא יקברו אותי בבית קברות מוסלמי. רוצה למות כיהודי".
המרחם – הוא ירחם כאב על בנים.
תפריט
