על פי רוב, המושגים 'תשובה' או 'חזרה בתשובה' מוסברים כתיקון מעידה של האדם: החוטא שסטה מאורח החיים התקין, מתחרט על כך, ופותח בתהליך המשיבהמשנה במסכת ראש השנה (א, ב) אומרת: "בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כני מרום". בראש השנה העולם כולו עובר לפני הקדוש ברוך ככבשים הנספרים על ידי הרועה. התלמוד מסביר במקום (ראש השנה ג, א) כי לעומת חודש ניסן, שהוא ראש השנה הייחודי לעם ישראל, הרי חודש תשרי הוא ראש השנה לאומות העולם. בחודש ניסן, או ליתר דיוק בי"ד בניסן, בחג הפסח, נולד עם ישראל; זהו ראש השנה "היהודי". אולם באחד בתשרי חל ראש השנה לעולם כולו. מה התרחש בא' בתשרי?
המדרש (פסיקתה רבתי, מו) כותב כי "בכ"ה באלול ברא אלוהים את העולם". לפי זה, יוצא שהיום השישי – שבו נברא אדם הראשון כזכור מספר בראשית – חל בא' בתשרי, ולכן נקבע בו ראש השנה לאנושות; כדברי הפסוקים: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי (הכוונה לחודש תשרי, כי השנה היהודית מתחילה בחודש ניסן) בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ" (ויקרא כג, כד).
דברי חכמים על אודות התאריך כ"ה באלול כציון יום בריאת העולם, וציון א' בתשרי כיום שבו נברא אדם הראשון טעונים הבהרה. ברור שאין הכוונה לתאריכים כפשוטם. לפני שהיה עולם לא היה זמן וודאי שלא לוח שנה, כך שלא ניתן לתארך את יום בריאת העולם. יש כאן אמירה רוחנית: העולם הזה נברא. נקודה. בניגוד לתפיסת הפילוסופיה היוונית, הטוענת כי העולם הזה הוא "קדמון", היינו תמיד היה ותמיד יהיה, חכמי ישראל התעקשו לומר שהעולם הזה הוא "מחודש". היינו נברא בשלב זה או אחר. הוויכוח הזה כאמור אינו ויכוח אסטרופיזיקלי, אין לנו יכולת לדעת מה היה לפני שהיה העולם; יש כאן ויכוח ערכי. לפי התפיסה שהעולם "קדמון", המציאות אינה לא יותר מאשר טבע עיוור. העולם הוא סוג של מערכת מתכתית, דטרמיניסטית, ללא כוונה וללא כיוון. מכיוון שכך הנגזרת היא שאדם יכול להתנהל בחייו האישיים בהפקרות, מכיוון שאין מטרה כללית לבריאה. לעומת זאת, התפיסה היהודית מדברת על כך שהעולם "מחודש", מישהו יצר אותו, ומכיוון שכך, סימן שישנה מטרה שבעבורה הוא נוצר. העולם אינו טבע גולמי התועה ללא מטרה, אלא ישנה ראשית שבעבורה נברא הכול, ומכיוון שיש "ראשית" אזי ישנה גם "אחרית". והאדם קרוא לקחת את חייו ולהתאים אותם למטרה הכללית שבעבורה נברא העולם.
בראש השנה אנו מכריזים את הכרת היסוד של האמונה: יש ראשית. יש התחלה, יש אלוהים; ומכיוון שכך יש מוסר, יש אמת, יש כיוון. התובנה שעם ישראל הפנים בחודש ניסן ביציאת מצרים, מחלחלת בחודש תשרי לעולם כולו: "ה' מֶלֶךְ ה' מָלָךְ ה' יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד" (מתוך תפילת ראש השנה). כל תפילות ראש השנה הן סביב הנקודה הזו: המלכת ה'. גם אם נתאמץ מאוד לחפש בתפילה בקשות ותחנונים לפני ה' (הרי זה יום הדין לכאורה) – לא נמצא. עניינו הבלעדי של ראש השנה הוא המלכת ה' במציאות כולה – האנושית והקוסמולוגית. ממילא זהו יום שמח ומלא תקווה. שבעה ימים לאחר ראש השנה, ביום הכיפורים, יגיע שלב המתח והחרדה בנוגע לחיים הפרטיים שלנו. אבל כעת, בראש השנה, אנו מלאים אושר בשל הגודל שנחשף לפנינו. פעם בשנה אנו נזכרים שיש כיוון לעולם.
ראש השנה מכונה "יום הדין" לא מפני שזה היום שבו אנו מבקשים סליחה מאת ה' על חטאינו בכל השנה; את בקשת הסליחה, מה' ומבני האדם, היינו אמורים לבקש בחודש אלול, ועוד נבקש כאמור ביום הכיפורים. בראש השנה אנו שוכחים את הבעיות הפרטיות שלנו ופשוט מתוודעים לאמת האלוהית, יום שבו מתגלה כיצד העולם אמור להיות ולא כפי שהוא עכשיו, אנו נחשפים אל המצב הרצוי, ולא המצוי. האנושות כולה; ולא רק היא – גם החי, הצומח והדומם – עומדים "לדין". העולם הזה עומד מול המראה ונבחן האם הוא מותאם למטרה המקורית שבעבורו הוא נברא. זוהי המשמעות של "יום הדין" – היכן אנחנו בנוגע לאמת. אותו אל המסלול הנכון. התהליך מורכב מכמה שלבים – חרטה על העבר, עזיבת החטא, וידוי וקבלה לעתיד.
הבנה זו, למרות נכונותה, מדברת על התשובה כמציאות מקרית המתבקשת רק כאשר ארעה תקלה הזוקקת תיקון. המדרש (תנא דבי אליהו רבה, פל"א), מרים את מבטנו לתשובה מסוג אחר. על פי המדרש "תשובה קדמה לעולם".
כלומר, התשובה איננה רק תיקון כישלונותיו האישיים של האדם הקורים מידי פעם אלא הכח המניע את המציאות כולה. הרב שמעון סטרליץ, אחד מתלמידיו הגדולים של הרב קוק, במאמרו החשוב "התשובה לאור הסתכלותו של רבינו" (מופיע בסוף 'אורות התשובה' במהדורת אור עציון) מסביר כי אין מדובר כאן על התשובה במשמעותה המצומצמת, כתיקון משבריו האישיים של הפרט – אלא על תשובה המשמשת כאידיאל העליון של החיים.
על פי דבריו, ביסוד המציאות עומדת ה'תשובה' כלומר השאיפה להתקדמות. אף קודם החטא כבר קרוי האדם לשוב בתשובה, ויתרה מכך – לא רק האדם זקוק לתשובה, אלא המציאות כולה: הדומם, הצומח והחי, מפני שהתשובה "איננה רק איזה ברק הנופל בחשכת הליל של החטאים ומאיר את דרך האדם, אלא יסוד מתמיד של החיים כולם, הפועל את פעולתו החיונית, בהמריצו את אישי ההויה כולה לקראת התקדמותם והתפתחותם השלמה" (שם). כלומר, ישנו תהליך אבולוציוני השורה בקוסמוס כולו, יצר חיים הדוחף את המציאות כולה להתקדם הן במימד הביולוגי ועל אחת כמה וכמה במימד הרוחני.
המציאות העולמית הולכת ומתעלה, ואנו קרואים להתאחד עמה. התביעה להבין טוב יותר, להיות מוסרי יותר, ללמוד יותר, להשתכלל מכל הבחינות כולן – בטכנולוגיה, במדע, ברפואה, בחקלאות, בלאומיות, באהבה, באמונה, בתורה, במצוה ובכל כוחות החיים כולם – היא היא עניינה של התשובה.
על פי כיוון חשיבה זה מובן כי האדם קרוי אל התשובה לא רק לאחר כשלון, אלא בכל רגע מחייו. כל השתפרות מסוג כלשהו, תיקון זווית מסויימת בחיים – נכללים הם בגדר ה'תשובה'. האדם השלם הוא אשר "כל ימיו בתשובה" (שבת קנג, א). כלומר, האדם העוסק בשיפור מתמיד של אישיותו והעולם הסובב אותו [יש המסבירים בדרך זו את דבריו הידועים של רבי אבהו במסכת ברכות (לד, ב) כי ב"מקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם עומדין". כלומר, מי שנמצא בעיצומו של תהליך שיפור יש בו בחינה הגדולה מצדיק 'גמור' – אדם שהגיע למעלה עליונה אולם 'גמר' וחתם את התקדמותו בשלב זה או אחר].
התשובה הינה תנועת העולמות כולם המאחדת את הקוסמולוגיה הכללית עם הפסיכולוגיה הלאומית והאישית. האנושות כולה הינה חלק מן המציאות האלוהית ההולכת ומתקדמת, כאשר עצם העמידה במקום – היא החטא: "העקשנות לעמוד תמיד בדעה אחת, ולהתמך בה בחבלי החטאת שנעשו למנהג, בין במעשים, בין בדעות, היא מחלה הבאה מתוך שיקוע בעבדות קשה, שאינה מניחה את אור החרות של התשובה להאיר בעוצם חילה.
כי התשובה היא שואפת לחופש מקורי אמיתי שהוא החופש האלוהי שאין עמו שום עבדות" (אורות התשובה ה, ה).