01
אני זוכר את אותו יום חמישי לפני 16 שנה. ירדתי מאוטובוס אגד אדום, עם חלונות משוריינים, תיק גדול על הגב וחולצה כתומה עם קרע גדול. על החולצה היה כתוב "באהבה ננצח", אבל באופן סימבולי המילים נקרעו, כשקיימתי מנהג ישראל של אבלות שלושה ימים קודם לכן. האוטובוס עצר ליד קרית משה וצעדתי לבית אחי, אבל ושבור. אבל מעל הכל המום. הבטתי במעט האנשים שעמדו בצמתים עם שלטי מחאה נגד הגירוש, אך מלבדם העולם המשיך את מסלולו.
זה היה היום הרביעי לגירוש גוש קטיף. נשארתי בנווה דקלים עם עוד חבורת צעירים עד שכמעט כל הגוש התפזר. שמענו את תפילת הנערות מרחוק, ראינו את מאות האוטובוסים שיצאו מהגוש בזה אחר זה, מלאים בלבבות שבורים, והרגשנו שברגע זה קורה הגרוע מכל. יהודי מגרש יהודי.

אבל מחוץ לגוש העולם המשיך להתנהל כמעט כאילו כלום לא קורה. במושבי הדרום חקלאים המשיכו לעבד את אדמתם ובערי הפריפריה אנשים צפו בטלוויזיה בתמונות קורעות הלב, בכו עם המתיישבים אבל חשבו לעצמם שסך הכל טוב שפינו את המשוגעים שגרים בתול אוכלוסיה ערבית וחיילים יפסיקו למות.
02
השנה חזרתי שוב ושוב לאותם ימים. כי נראה שעברנו מאז כל כך הרבה, אבל אולי בעצם כלום. שוב ישראל השניה וישראל הראשונה נקרעות, רק שהפעם חלק מהציונות הדתית מוצא את עצמו דווקא בצד השני. 16 שנים אחרי שהקרע בין הציונות הדתית והפריפריה איפשר את גירוש גוש קטיף, שוב הוא כאן, בנסיבות אחרות לגמרי. אז זה היה מנהיג חזק, בולדוזר, שגרם לאנשים להישאר אדישים, הפעם אלה מנהיגים חלשים חסרי עמוד שדרה.
ובתווך 16 שנים של ניסיון להפקת לקחים. מאז ימי הגירוש ה"מתנחלים" הפנימו היטב את הצורך להתנחל בלבבות, הקימו גרעינים תורניים בערי הפריפריה וניסו באמת להתחבר אל העם. צלצול הפעמון המטלטל שהעם לא היה איתנו באותם רגעים קשים, נשמע היטב סביב העשייה הגדולה של כל השנים האחרונות. אבל האם באמת הצלחנו להתחבר?
03
בכל זאת זה זמן של חשבון נפש. בשבועות האחרונים יצאו גורמים אינטרסנטיים בקמפיין השמצה נגד הגרעינים התורניים. הם עשו זאת כי הם מבינים את הפוטנציאל הגדול של החיבור אל העם. והתובנה הזו רק צריכה לחדד אצלנו עד כמה החיבור הזה חשוב ואסור להזניח אותו.
בשנה האחרונה נאמרו דברים קשים משני הצדדים, של שני מחנות שאמורים להיות תמיד בצד אחד. היה זה פרשן פופולרי, איש ליכוד בכל רמ"ח אבריו, שזלזל במתיישבים ובמרומז איחל להתנתקות נוספת; ואלה היו פרשנים חובשי כיפה סרוגה שזילזלו בבוז עמוק ב"ביביסטים", כאילו היו בבונים נחותים. אלה ואלה העצימו את הקרע.
אבל עכשיו זמן לאחדות. חשבון הנפש חייב להיות נוקב, אך מאידך גם אין זמן לתהליכים מורכבים, כי חייבים לעצור את הדימום במהירות, לפני שהוא יגליד לפצע כואב.
רגע לפני השנה החדשה חשוב שנזכור את המסר של הימים ההם. אסור שנחזור אחורה 16 שנה. אסור ששוב נשיר "תפילה לעני" והעם שבשדות יהיה אטום לכאב המתיישבים.