על גוזליו ירחף

 הנכדים שלנו הם פשוט מושלמים. אבל כמה דם ויזע נשפך עד שזכינו להפוך לסבא וסבתא. אנחנו צופים בילדינו, עוברים מפאזה לפאזה. תינוק גדל לילד קטן וחמוד, שבין לילה הופך לנער שובב ומתוק, והנער הופך לבחור חסון וחייכן, והבחור פתאום נהיה גבר צעיר שבונה את ביתו ומתחיל מעגל חדש. בכל השלבים האלו אנחנו, כהורים, שצופים במעברי חייהם של ילדינו, נמצאים שם עבורם. תמיד. אבל לפעמים צריך לדעת לשחרר את חבל הטבור ולאפשר לילד לביים את סיפור חייו. לדעת רק 'לרחף', לתת לו מקום על הכנפיים שלנו – אבל לא לתפוס אותו במקור או בציפורניים. וכמה זה קשה.
אנחנו כעת כולנו שוהים בעונת מעבר. פיזית מורגשים רמות ההיסטמין המזנקות בגופינו, וגם רגשית אלו ימים של גאות ושפל, של אי בהירות, ימים של רצוא ושוב. מבחינת לוח השנה, זו תקופה של בין לבין – בין כסה לחג הסוכות, בין קיץ לחורף, בין רחמים לדין. ולחלקינו, המעברים קשים. הפסוק מספר לנו איך מתייחס הנשר לגוזליו: אותו נשר טורף יודע בביתו פנימה להתנהג ברכות אל צאצאיו. הוא ‘מעיר’ את הגוזלים שבקן בעדינות, כאשר הוא מרחף מעליהם. וכאשר הוא מעביר אותם ממקום למקום, הוא אינו תופס אותם במקור שלו או בציפורניו, כי הם עלולים להינזק, אלא פורש את כנפיו הגדולות ומניח את הגוזלים עליהם. אז ,כשהם מחזיקים חזק בכנפיים, הוא ‘מטיס’ אותם למקום החדש, בעדינות וברגישות.
וכך הקב”ה מתנהל עם עם ישראל, מעביר אותנו דור אחר דור בעדינות וברגישות, הרבה מעבר למה שמגיע לנו. חשוב שאנחנו נלמד ממידותיו של ריבונו של עולם. ננסה להתבונן על ילדינו ועל הסיבובים שהם עושים, מעמדה נפשית של ריחוף, מנקודת מבט של סבא וסבתא. האחריות איננה עלינו. אנחנו רק רואים כמה הם מקסימים. ובכלל, לו יכלנו להיוולד כבר סבא וסבתא – אז היה העולם מקום טוב יותר. כך נדמה לי.