01
לפני כמה שנים צלצל הוזמנו חברי ערן רולס ואנכי לתת הרצאה בישוב בדרום הר חברון.
ערן ואני שותפים למיזמים חברתיים. על אף העובדה שאנו באים מרקעים שונים (אני דתי והוא חילוני), החיים הפגישו ביננו במסגרת העבודה ומאז נפשותינו כרוכות זו בזו. אנחנו מוזמנים מפעם לפעם לתת שיחות עם ציבורים שונים, שיחות על אהבת ישראל ועל האתגר הגדול של החברה בישראל, שהוא לנתץ את חומות השבטיות וללמוד לקבל כל אחד כמו שהוא: דתי-חילוני-חרדי-ספרדי-אשכנזי-שמאלני-ימני-צבר או עולה חדש.
במוצאי שבת חורפית במיוחד, ערן אסף חבר נוסף בדרך, והם נסעו לכיוון גוש עציון לאסוף אותי על מנת שמשם נמשיך יחד לישוב שבו עמדנו לקיים מפגש. מחוג הדלק ברכב של ערן הראה שצריכים לתדלק, אך הוא אמר: "אני אמצא תחנת דלק בהמשך הדרך"…
הם עברו את העיר בית שמש, המשיכו לכיוון עמק האלה והתחילו לטפס בעליות לגוש עציון. היה זה לילה חשוך וקר מאוד. עם תחילת העלייה לגוש נדלקה ברכבו של ערן נורת הדלק, המתריעה שחייבים לתדלק.
ערן הרגיע את החבר שהיה איתו ברכב ואמר לו שהמכונית שלו חסכונית ואל לו לדאוג, כי הכל יהיה בסדר והם יגיעו בשלום. הם הגיעו לראש צורים, המקום בו אני גר, אספו אותי והמשכנו שלושתנו יחד בדרכנו לישוב. לאורך כל הדרך לא ראינו תחנת דלק. נסענו בחושך, עברנו את קריית ארבע בדרכנו ליישובי דרום הר חברון, ולא היה זכר לתחנת דלק.
02
איכשהו הגענו לישוב, שהיה במרחק 35 דקות נסיעה מהגוש. במועדון הישוב אליו נכנסנו, פגשנו קבוצה מדהימה. השיחה עימם קלחה בנעימות וסיימנו אותה בשעה מאוחרת.
בעלה של האישה שהזמינה אותנו לישוב, ליווה אותנו לרכב. ערן פנה אליו ואמר ספק בצחוק ספק ברצינות: "תהיה מוכן לבוא ולחלץ אותנו, אם לא נגיע לתחנת הדלק בקריית ארבע".
יצאנו לדרך. התחלנו לנסוע צפונה לקריית ארבע. נסענו על גב ההר. הדרך הייתה חשוכה והאדים על חלונות הרכב המחישו לנו עד כמה קר היה בחוץ. קור חורפי אמיתי של אזור ההר. כמו כן התקופה היתה תקופה שבה היו לא מעט פיגועים באזור זה.
הרכב שלנו היה בודד בכביש, לא הייתה בו נפש חיה. מחוג הדלק עמד על אפס, אפילו הנורה כבר כבתה מרוב ייאוש. ערן ואני, שני "רוחניקיים", הבטנו זה בזה ואמרנו האחד לשני: "הכל בסדר בורא עולם איתנו. אנחנו נגיע בשלום". החבר הנוסף, ישב מאחור וקרא פרקי תהילים.
השלטים הורו על עוד 15 ק"מ. המשכנו בנסיעתנו כשאנחנו חולפים על פני ישובים שונים בדרך, בודדים בכביש החשוך. בשמחה ראינו את אורותיה של קריית ארבע הקרבים אלינו, עוד שתי דקות ואנחנו כבר בתוך תחנת הדלק.
03
נכנסנו לתחנת הדלק בקרית ארבע ונשמנו לרווחה, מודים לבורא עולם שהצלחנו להגיע על אדי הדלק האחרונים לתחנה. ערן החנה את הרכב ליד משאבת התדלוק ולפתע גילה שלא לקח את הארנק עימו מביתו. הוא פנה אלי ואמר: "אחי, אני רץ לשירותים. זה עתה גיליתי שאני בלי הארנק. בבקשה תדלק לי את הרכב ב – 100 ₪ ".
תדלקתי. ערן חזר לרכב והמשכנו בנסיעתנו לכיוון גוש עציון. האווירה ברכב הייתה מרוממת. היה תודה לאל דלק, כל הלחץ השתחרר ואנחנו פצחנו בשירה, מאושרים שהגענו בשלום לתחנת הדלק. סוף סוף אפשר ליהנות מהנסיעה בלילה החורפי בכביש השקט הזה בלי לחץ.
סימנו לשיר ואז שאלתי את ערן: "מדוע לא ביקשת שאמלא לך את מיכל הדלק לגמרי? עכשיו כשאני חושב, איך בעצם תגיע עם דלק ב-100 ₪ עד מקום מגוריך?"
"מה הבעיה ?" ענה ערן. "למכונית שלי יש מנוע דיזל וב-100 ₪ אני מגיע אפילו לחיפה…".
שקט השתרר ברכב. אני לא הגבתי… חלפנו על פני כמה כפרים בדרך, הכביש שקט וגם ברכב שקט. לו רק היה רואה את פני…
לבסוף, בקול חלש שאלתי: "אמרת דיזל?"
"כן, דיזל", ענה לי.
בקול רועד השבתי לו: "לא אמרת לי שברכב שלך המנוע הוא מנוע דיזל, ואני תדלקתי מתוך הרגל בנזין 95 אוקטן".
לרגע השתררה דממה ברכב. חברי הביט בי ואמר: "זו בדיחה, נכון? אתה צוחק עלי, זה לא אמיתי. מה עושים?"
החבר שנסע עימנו אמר: "רכב עם מנוע בנזין שממלאים בו סולר פשוט נעצר. רכב סולר שממלאים בו בנזין, המנוע מתפוצץ ועלול לעלות באש כל רגע".
שוב השתרר שקט. לא ידענו מה לעשות. האם לעצור ולעמוד בלילה חורפי כשאין אף אחד על הכביש. הסתכלנו זה בזה, ואמרתי לערן: "שליחי מצווה אינם ניזוקים, קדימה ממשיכים."
המנוע קירטע, השמיע קולות, אך המשיך לנסוע. הגענו לראש צורים. הצעתי לערן את הרכב שלי, אבל ערן החליט שאם הגענו עד כאן הוא ממשיך בנסיעתו עד שיגיע לביתו. אחרי חצות ערן החנה בשלום את הרכב ליד ביתו. למחרת בבוקר לא הצליח להניע את רכבו.
מצד אחד אסור לסמוך על הנס ומצד שני לפעמים קוראים ניסים כשעושים טוב כמו שנאמר שליחי מצווה אינם ניזוקים…