שמתי לב שלעיתים יש לי תגובות לא פרופורציונאליות לאירועים בחיים. חייתי במעין סטרס תמידי. אחרי השירות גם אהבתי לנסוע להסתובב בכפרים ערביים, התגעגעתי לריחות ולאקשן שם. הייתי די מכור לזה והייתי יושב שם מדבר עם אנשים ככה לבד בלי נשק ובלי פחד. היום אני מבין שזה קצת לא נורמאלי, אני גם יודע שמשהו במנגנון הפחד לא עובד אצלי. לפעמים אני אפילו לא מצליח להבין פחד של אחרים, אפילו של הילדים שלי”. הקורונה, יצרה אצל רבים מאתנו פסק זמן והביאה הרבה אנשים לעצור את חייהם ולהתבונן על עצמם. גם אצל רונן צדוק הקורונה הביאה אותו למחשבות להסתכלות מחודשת על חיו. כשבאמצע החיים, הכל נעצר והוא היה יותר בבית עם הילדים והמשפחה, הוא שם לב לעצמו ולכל מיני התנהגויות שלו שהדליקו אצלו נורות אדומות. כשהתפרסם סיפורו של איציק סעידיאן, הלום הקרב שהצית את עצמו מול משרדי הביטוח הלאומי, נפל לרונן אסימון.
צדוק: “הרגשתי צורך לעשות עם עצמי משהו, הבנתי שאני צריך לעבד את חוויות הלחימה שלי. לרגע לא חשבתי שאני בפוסט טראומה, אפילו התעקשתי שאני לא, חשבתי שאני בסדר גמור, אבל עדיין הרגשתי שיש לי צורך באיזה תהליך שיפתח אצלי דברים סגורים. מסתבר כשאתה מחפש ומבקש – הדברים מגיעים. בקבוצת הפייסבוק של לוחמי דובדבן מצאתי פרסום על מסע לעיבוד חוויות לחימה של עמותת “בשביל המחר” שעושה מסעות ללוחמים. משהו בפרסום גרם לי להתעניין ובאופן ספונטני בדקה ה-90 אפילו להירשם. הגעתי למסע עם לוחמים שרובם היו בני 28-30, רובם לוחמים ולוחמות מצוק איתן מכל מיני יחידות, אני הייתי הקשיש בחבורה. המסע הזה היה זמן להתבוננות ללוחמים עם רקע משותף, והוא כלל הרבה שיחות ושיתופים עם אנשי מקצוע. יצאתי מהמסע עם הבנה, שכל בוגר יחידה לוחמת נמצא על הגרף של פוסט טראומה, וגם אם אני נשוי עם ילדים ולכאורה הכל תקין והחיים שלי היו נראים לי בסדר, נשארתי עם החוויות של הלחימה וההרג שהשפיעו עלי ועל שגרת היום יום שלי. הבנתי שחייבים לטפל בזה. לי כחייל צעיר לא הייתה תמיכה משפחתית חברתית, ויותר מזה, כשחזרתי לישיבה וקצת שיתפתי את אחד הרבנים, הוא אמר לי : “גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי… אל תדאג, אצלך הכל בסדר לא יקרה לך כלום…”. חייתי שנים בתחושה שהכל בסדר למרות שבתוכי ידעתי שמשהו ממש לא בסדר, והדחקתי, התעלמתי ולא חיברתי.