צעקה הנערה… ואין מושיע לה

היא היתה מה שקרוי 'נערה בסיכון גבוה'. היא סבלה מקושי רגשי, ולא היה לה שיקול דעת ואבחנה בין טוב לרע. מטבע הדברים, היא היתה מנוצלת ופגעה בעצמה. הוצא נגדה צו של בית משפט, והיא נכנסה למוסד סגור. נעול. אך גם במקום הנעול היתה לה האפשרות לצאת כל שבועיים לחופשה. "אני אברח מפה ולא אחזור", היא אמרה לצוות במוסד, אך לא היה מי שיקח את הדברים ברצינות הראויה. היא אכן יצאה ולא חזרה. היא נעלמה למשך ארבעה חודשים ולא מצאו אותה. אי אפשר לתאר מה עבר על הוריה. האב פנה אלינו לעזרה, שנסייע לאתר את הבת שלו. 
"אני לא יודע אם הבת שלי חיה או מתה", אמר האב. המשטרה טענה שעשתה הכל, אך היא לא מוצאת את הנערה. העיתונאי אלחנן גרונר פרסם את הסיפור בתקשורת. תוך יום נמצאה הנערה במצב מזעזע ברשות הפלסטינית, והוחזרה למוסד.
פונים אלי הורים רבים לסיוע באיתור של הבת שלהם, שברחה ממוסד של הרווחה. מדובר בבנות עם מנגנון הרס עצמי פנימי, והבריחה מהווה עבורן התדרדרות וסכנת חיים. המערכת, שאמורה להגן על הנערות, אדישה. יש  כאן מחדל של רשויות הרווחה והמשטרה בנושא. 
ניתן לקרוא פרוטוקול של דיון שהתקיים בוועדת הכנסת בשנת 2004, ונראים הדברים כאילו נכתבו היום. לצערי, שום דבר לא השתנה מאז. משרד הרווחה מסרב להציג נתונים לבקשת 'הקול היהודי' על בריחת נערות ממוסדות הרווחה. 
השבוע התוודענו למקרה העצוב והמזעזע של נעה יעל מלניק. מדובר בנערה עם מוגבלות נפשית, שנרצחה בזמן שברחה ממוסד. מקרה זה זועק לשמים ודורש חישוב והתייחסות רצינית לא רק לגופו של המקרה הפרטי, אלא לכל הנושא הכאוב הזה. 
הזעקה של המשפחות אינה נשמעת.
הסבתא של הנערה ניסתה להגן עליה, ואף הוציאו צו הרחקה לאדם המבוגר שניצל אותה. אך כל זה לא עזר. האדישות של המערכת לגורלן של הנערות הללו מקוממת. אני שואלת – מה קרה לנו? איפה הערבות ההדדית בעם ישראל?! בנות רבות נופלות לחצר האחורית של המדינה, ונותרות ללא מענה. 
'ילדות של אף אחד' – כך אני קוראת לתופעה הכואבת הזאת. 
נדמה לי, שבכל תפוצות ישראל במשך הגלות, לא הייתה תופעה כזו של חוסר אכפתיות, של הזנחה של החוליות החלשות ביותר בחברה היהודית. קורע את הלב לראות, שדווקא כאן בארצנו, שכחנו את אותו יסוד. אני מצפה לשינוי, ואני מקווה שמותה הכואב של הנערה הזאת ינער את המערכת.