נולדתי בפראג, וביליתי את רוב ילדותי בצ'כוסלובקיה הקומוניסטית. גם שם היו בחירות. אלה התנהלו כדלהלן: זכות הבחירה הייתה למעשה חובת הבחירה. כל אזרחי המדינה חויבו להשתתף בבחירות, ומי שלא הגיע סומן כאויב המשטר. בימי הסטליניזם הרצחני לפעמים היו לכך השלכות על חייו של סרבן ההצבעה, ואחר כך היו לכך השלכות גורליות אחרות (פיטורים או אי-קידום בעבודה, אי-קבלת הילדים לאוניברסיטה וכדומה).
באקט הבחירה עצמו, כאשר התייצב האזרח באולם הבחירות מול ועדת הבחירות המקומית, היו לו שתי אפשרויות: לבחור ברשימה שהרכיבה מראש המפלגה הקומוניסטית או להתנגד לה. הסימון על המשבצת המתאימה (X בעיגול ההסכמה או בעיגול האי-הסכמה) נעשה על שולחן ועדת הבחירות ומול עיניה. אומנם היה פרגוד בקצה האולם, ושם ניתנה אפשרות להצבעה חשאית, אך את מי שהעז ללכת לשם סימנה ועדת הבחירות כמי שיש לו מה להסתיר, והוא נשא בתוצאות המעשה.
אלה היו הבחירות בצ'כוסלובקיה הקומוניסטית, ותמיד זכתה בהם הרשימה הקומוניסטית ב-98–99 אחוזים מקולות המצביעים. הגרוע מכול היה הפגיעה בכבוד האדם וההשפלה הכרוכה בתהליך המדומה שבו נאלצו הכול להעמיד פנים ולהשתתף בתרגיל הביזוי שכפה עליהם המשטר.
מאז ילדותי בקומוניזם עברו עשורים רבים, אבל זיכרונות מעין אלו הולידו אצלי הערכה בלתי מסויגת למשטר הדמוקרטי שבו אזרחי המדינה יכולים לבחור במי שהם באמת חפצים לבחור. הרעיון הדמוקרטי ויישומו – שבחירות חופשיות הן הסממן המרכזי (אם כי לא היחיד) שלו – הוא כידוע פרי העידן המודרני (למעט התחלה צנועה ביוון העתיקה).
אשרינו שזכינו לחיות בתקופה זו במשטר שבו כבוד האדם שנברא בצלם אינו נרמס תחת הרגל הגסה של שלטון דיקטטורי. כבר אברבנאל, מאחרוני רבותינו הראשונים, ציפה בכיליון עיניים לשלטון שכזה, אף כי בזמנו הייתה ציפייתו בלתי מציאותית בעליל. עם זאת הוא העז לחלוק על גדולי הראשונים שקדמו לו (ובהם רמב"ם ורמב"ן) שפסקו את השלטון המלוכני להלכה. אף כי עדיין אין אצלו דרישה לדמוקרטיה – שהייתה מעבר לאופק בימיו (סוף המאה ה-15 למניינם) – הוא הציע שלטון מתחלף של רבים במקום רודנות של אדם יחיד שאינה מוגבלת בזמן. ואלה דברי אברבנאל על פרשת המלך שבפרשת השבוע שעבר (דברים יז):
"והנה תהיה באמת מחשבתם (של המצדדים בשלטון מלוכני) בחיוב המלך והכרחיותו כוזבת, לפי שאינו מהבטל [= אינו מן הנמנע] שיהיו בעם מנהיגים רבים מתקבצים ומתאחדים ומסכימים בעצה אחת ועל פיהם תהיה ההנהגה והמשפט […] תהיינה הנהגותיהם משנה לשנה או לג' שנים כשני שכיר או פחות מזה, ובהגיע תור שופטים ושוטרים אחרים, יקומו תחתיהם ויחקרו את פשעי הראשונים (!) […] ולמה לא יהיה גם כן יכולתם מוגבל ומסודר […] הדין נותן שיחיד ורבים הלכה כרבים, ושיותר קרוב להיות הפשע באדם אחד (=המלך) […] משיחטאו אנשים רבים בהיווסדם יחד, כי אם האחד ייטה מני דרך, ימחו האחרים בידו. ובהיות הנהגותיהם זמניות, והם עתידים לתת את הדין אחרי ימים מועטים, יהיה מורא בשר ודם עליהם. ומה לנו להביא על זה טענות שכליות, והנה הניסיון גובר על ההקש [=הדיון התיאורטי]".
ניכר שאברבנאל, ששימש רוב ימיו יועצם של מלכי ספרד ופורטוגל, כתב דברים אלו מדם ליבו.
שלא כבמשטרים טוטליטריים, שבהם כבודו של האדם נרמס, הפוליטיקאים אצלנו יוצאים מגדרם כדי להתחרות על הקול של כל אחד ואחת מאיתנו. למרות התופעות השליליות שמתלוות לבחירות (לשון הרע וכדומה) עלינו לברור את המוץ מהבר ולשמוח ביום חגה של הדמוקרטיה שמחה עצומה: שמחה על ההכרה בכבוד האדם שנברא בצלם שניתנת לו האפשרות לעשות שימוש בבחירתו החופשית כדי לקבוע את גורל עמו ומדינתו. ולולא דמסתפינא הייתי אף מברך "שהחיינו".