פרשת ויצא היא אחת משתי פרשות בתורה (האחרת היא מקץ) שאין בה חלוקה לפרשיות סתומות או פתוחות וכל כולה כתובה ברצף אחד. הפרשה מתחילה בהליכתו של איש בודד חסר כול ("במקלי עברתי את הירדן הזה", כפי שמסכם יעקב בעצמו בפרשה הבאה) אל עבר הבלתי נודע ומסתיימת במחנה שלם של יעקב וביתו.
מובא ברש"י שחלוקת התורה לפרשות (סתומות ופתוחות) נועדה "ליתן רווח […] להתבונן […] בין עניין לעניין" (רש"י לויקרא א, א). אם כן, מדוע אין בפרשתנו רווחים? ייתכן שהתורה אומרת לנו: כאן דווקא אל תתבונן, על כל פנים אל תעצור באמצע, כל עצירה תספק רק מבט קטוע. תגיע לסוף, רק שם תראה למפרע את התמונה השלמה (ייתכן שעל זו הדרך אפשר להבין גם את חוסר הרווחים בפרשת מקץ).
אולי אפשר להבין את הרצף הבלתי פוסק בפרשתנו כך: סגולותיו של כל פרט, גדול ככל שיהיה, יורדות איתו לקבר. אם כן, כיצד מבטיחים המשכיות של רעיון גדול, של אמת שנגלתה? ובכן, לפי היהדות, רק על ידי העברתה מאב לבן, כלומר בצינור שנקרא משפחה. לשם כך אנו נדרשים לקרוא ברצף עד שיעקב יהפוך ליעקב וביתו ויבטיח המשכיות.
ביהדות המשפחה אינה רק מקום לחום אנושי, חממה המאפשרת לבני המשפחה ליהנות מיחס אוהב במקום להסתובב בקור שבחוץ, בשדות הציד של התחרות החברתית המתמדת. המשפחה היא גם – וזה החידוש הגדול של היהדות – מקור האמת. רק במסורת העוברת במשפחה הילדים "ידעו שהיה הדבר אמת […] כי לא נעיד שקר לבנינו ולא ננחיל אותם דבר הבל ואין בם מועיל (רמב"ן לדברים ד, ט). אהבת ההורים לילדיהם מבטיחה יותר מכול שהעצה, ההשקפה, האמונה שמעבירים אליהם היא אותנטית.
המסורת היהודית עוברת בראש ובראשונה מאב לבן, לא ממורה לתלמיד. דתות אחרות נוסדו על ידי יחידים מבריקים, בודהה, לָאו טְסֶה, ישו, מוחמד, שבכוח אישיותם הצליחו למשוך אחריהם קהל רב. המייסדים (חוץ ממוחמד) היו על פי רוב גם רווקים מתבודדים. אין זו דרכה של תורתנו. מייסדי היהדות הם האבות והאימהות הביולוגיים של האומה.
צא וראה: לאחר מות שרה נעלם ענן השכינה שהיה קשור על אוהלם של אברהם ושרה. מדוע? אברהם עמד זה עתה בניסיון הקשה שבעשרה הניסיונות שהתנסה בהם, שלא לדבר על יצחק. שניהם נמצאים אי-שם בין שמיים לארץ, חצי מלאכים חצי בני אדם. איש עלי אדמות לא עבר ניסיון כמו יצחק. ענן השכינה היה אמור להתלוות אליו מעתה בכל דרכיו. ומה קורה בפועל? ענן השכינה נעלם, איננו. הוא חוזר רק אחרי נישואי יצחק לרבקה. באין משפחה אין שכינה, כי רק המשפחה היהודית, לא תלמידים או קהל מאמינים שהתקבצו סביב מייסד דת דגול, מבטיחה את המשך היהדות.
אשר על כן, יותר מבכל עם ולשון וגם יותר מבכל דת אחרת החברה היהודית בנויה על המשפחה. לבניין בית בישראל יש ערך דתי-לאומי. "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל" – השריית השכינה במשכן ובמקדש ("משכנותיך") תלויה בטובם של אוהלנו ("מה טובו אוהליך").
