מולדת
המונח 'מולדת' הנזכר בפרשת לך לך– "לך לך מארצך וממולדתך" – מציין בתורה, בחז"ל ולמעשה בכל הספרות היהודית שלפני הציונות את המשפחה (הקרובה או המורחבת) או היבט כלשהו הקשור למוצאו או ללידתו של אדם, כגון מקום או זמן הולדתו וכדומה. כך נראה החל מהופעתו הראשונה של המונח 'מולדת' בסוף פרשת נח: "וימות הרן… בארץ מולדתו באור כשדים", דרך אסתר, שאינה "מגדת מולדתה", ועד ל"מערכת כוכבי מולדתו" של האדם (כלשון אבן עזרא), המציינת את קונסטלציית הכוכבים בעת לידתו. כללו של דבר, המילה 'מולדת' קשורה במקורותינו למשפחה שבה האדם נולד או בצורה זו או אחרת למקום לידתו, לזמנה או לסביבתה.
במובנה המודרני, התואם את מקבילותיו האירופיות (patria, patrie, fatherland, Vaterland), חיּדשה התנועה הציונית את המושג מולדת אגב חיקוי הלאומיות האירופית שצמחה במאה ה-19. אף כי המובן המודרני אינו רחוק ממשמעותה הראשונית של המילה, שהרי סוף כל סוף הוא מציין את ארץ הולדתו של עם, הוא בכל זאת שונה, באשר הוא משמש מושא להזדהות לאומית הנושא מטען אידאולוגי ורגשי שלא היה קיים בעבר. במובנו החדש המונח 'מולדת' מככב חמש פעמים במגילת העצמאות, שנחתמה "על אדמת המולדת, בעיר תל אביב", אף על פי שמכל 37 החותמים עליה רק אחד (בכור-שלום שטרית, יליד טבריה) נולד בארץ ישראל. שאר החותמים השתייכו לעם היהודי, שארץ ישראל, על פי מגילת העצמאות, היא מולדתו.
ואולם לאמיתו של דבר, שלא כעמים אחרים שזהותם הלאומית התגבשה במהלך מאות שנים בחבל ארץ כלשהי שבה נולדו ובה היו לעם, ארץ ישראל אינה מולדתו של העם היהודי. לא בה נהיינו לעם. המולדת של העם היהודי היא מצרים, כפי שמעידים דברי פרעה מלך מצרים. הוא הראשון שזיהה את צאצאיה של משפחת מהגרים שהגיעו למצרים בשבעים נפש והתרבו שם ללא כל פרופורציה כעם: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו". כמה מאות שנים אחר כך גם בעיני בלק מלך מואב פשוט מהו מוצאו של עם ישראל: "הנה עם יצא ממצרים" (במדבר כב, ה).
אשר על כן, ובניגוד לנטען במגילת העצמאות, ארץ ישראל איננה מולדתנו. בשונה מעמים אחרים זכותנו על הארץ אינה נובעת מכך שעם ישראל נולד בה אלא מכך שהיא מיועדת לו על ידי הקב"ה (בהקשר זה אני ממליץ בחום על ספרו הנהדר של פרופ' אליעזר שביד, 'מולדת וארץ יעוּדָה', הסוקר את ביטויה של עובדה זו מהתנ"ך עד לימינו). יעדים צריך להשיג, אך אפשר, חלילה, גם להחמיץ אותם. עובדה היא שעוד טרם כניסתו לארץ עם ישראל מאוים בגלות (בפרשת התוכחה, ב'והיה אם שמוע' ובמקומות נוספים בתורה), בשלילת הארץ המיועדת לו ממנו אם לא יעמוד בתנאי הסף שהתורה מציבה לחיים בה.
חלומם של רוב הישראלים החילונים הוא 'להיות עם נורמלי בארצנו'. ביטא זאת בבירור הסופר א"ב יהושע בספרו הפרוגרמטי 'בזכות הנורמליות'. כל עם ולשון עלי אדמות מבקש לאשש את קיומו בהעלותו על נס את ייחודיותו, ואילו יהודים וישראלים רבים רוצים דווקא להיות כמה שיותר נורמליים (ובזה הם דווקא, נגד רצונם, שוב ייחודיים!). ואולם רצון לחוד ומציאות לחוד. בניגוד לאנגלים, לצרפתים ואפילו לגרמנים (למרות הפשעים הנוראים שביצעו), שאינם צריכים לחשוש שמא ינושלו מאדמתם, עם ישראל החי בארצו אינו זוכה לחוות את תחושת הנורמליות המובנת מאליה שמשרה מולדת רגילה על תושביה.
ארץ ישראל איננה מולדת שבה מתנהלים החיים מכוח האינרציה. היא ארץ יעוּדָה המתוארת בתורה כאורגניזם חי בעל מעי רגיז ומערכת עיכול רגישה במיוחד. היא עלולה, חלילה, להקיא אותנו, אם נחטא לייעוּדה-ייעוּדנו: "כמעשה ארץ מצרים… וכמעשה ארץ כנען… לא תעשו… ולא תקיא הארץ אתכם" (ויקרא יח). האמת? מפחיד.
