ברוך ה' אני אם למשפחה לא קטנה, ואני מרגישה שהעולם כבד עליי. בעלי משתדל אבל עדיין לא פשוט לי, ואני מתלבטת אם זה בסדר לדרוש מהילדים שיעזרו או שזו בעיה שלי שבחרתי לגדל משפחה גדולה, וצריך להיזהר שלא לחנוק את הילדות שלהם.
תשובה
זו שאלה שנשאלת רק בדורות האחרונים: פעם היה ברור שילדים הם גם כוח עבודה שהתווסף לבית, ולכן אם היו לאדם הרבה ילדים הוא יכול לחיות כמו אפנדי. היום המצב הפוך: ככל שהמשפחה גדולה כך ההורים משועבדים. זה יושב על תובנות תרבותיות שחדרו לעולמנו בעקבות הגישה הסיבתית, החוששת מעומס שיגרום לילדים שלא לחפוץ במשפחה גדולה משלהם, ומהפחד שהזכרת, שלא לחנוק להם את הילדות שמא תיפגע ההתפתחות הטבעית שלהם.
אנחנו מבינים בדיוק להפך. המטרה של כל הורה היא לחנך את ילדיו להיות טובים וישרים. האם ההרגל שעושים בשבילי הכול ולא מצפים ממני להושיט יד מגדלת ילדים ערים ורגישים ותורמים לסביבתם, או כאלו שרואים את עצמם במרכז, בעלי זכויות ללא חובות שחיים על חשבון אחרים ורואים זאת כמובן מאליו?
הדבר הבסיסי ביותר הוא להיות אדם שנושא בעול עם חברו, וקל וחומר עם הוריו, שהוא חייב בכבודם ובהכרת הטוב כלפיהם .
אני יודעת שזה מתחיל מזה שאין לנו ציפיות מהם, ואם הם לא מפריעים אנחנו ממש מרוצים, אבל אם ננסה להעמיק יותר נראה שהשותפות של הילדים במטלות הבית מעניקה להם הזדמנות להיות שייכים ולגלות את כוחותיהם המעשיים ואת מידותיהם הטובות.
כשהקב"ה ברא את העולם הוא השאיר לנו מקום לפעול: "אשר ברא אלוקים לעשות". הוא יכול לברוא עולם מושלם, אך הוא מעוניין שיהיו לו שותפים בתיקון העולם (כן, אנחנו), והוא משאיר בידינו את הזכות להיות שותפים איתו בתיקון העולם. מתוך כך יוכל לגמול לנו בלי שנתבייש בקבלת הטוב ממנו, שלא יהיה לחם חסד, שהוא לחם של בושה.
"ומי שפעל עם אל יבוא וייטול שכרו": נלך במידותיו של הקב"ה ונאפשר לילדים שלנו לסייע גם אם אנחנו מסתדרים לבד. נשאיר להם מקום אמיתי שמאפשר להם להיות שותפים משמעותיים. כך הם מגלים אחריות והבית חוזר להיות של כולנו.
המקום המקבל בלבד הוא מקום לא נוח כלל הוא נותן תחושה של אגוצנטריות וקטנות. כדי להימנע מהתחושה הזו יש שהילד משדר "לא נתתם מספיק" או להפך, "אני לא צריך את מה שאתם נותנים". לכן המצב הבריא, המגדל, הוא להתייחס אל הילדים כאל שותפים. כשיש לנו ציפיות מהם הם יודעים לאן להתקדם, איך לגדול אלינו.
בהצלחה, אהובה
