אני אם לשלושה, והגדולה שלי מוציאה אותי מדעתי. מה שהכי קשה לי הוא שאני מוצאת את עצמי, אחרי ניסיונות רבים להימנע מכך, צועקת וצורחת, וזה ממש לא מתאים לי. שנים הבטחתי לעצמי שאצלי זה לא יקרה, שאני לא אהיה כמו אימא שלי, שכל דבר קטן גרם לה לצעוק בלי שליטה. יש מוצא?
תשובה
כשהיינו צעירים הסתכלנו על ההורים שלנו ואולי הייתה לנו ביקורת על צורת החינוך שלהם. והבטחנו לעצמנו בהחלטה נחושה שאנחנו לא נתנהג כך לילדים שלנו, אנחנו לא נהיה ביקורתיים, לא נרים את הקול וודאי שלא את היד, שתמיד נהיה סבלניים, אכפתיים, משקיענים, רגישים (מחקי את המיותר).
והינה אנו מוצאים את עצמנו באותה סיטואציה שנשבענו לעצמנו שלא נגיע אליה. ההבדל היחיד הוא תחושת הכישלון שמציפה ומערערת אותנו. למה זה קורה?
המקום השיפוטי כלפי ההורים שלנו, שבו אנו בוחנים אותם ונותנים להם ציונים (טובים או רעים) הוא מקום מאוד לא מכבד, שכן כדי לשפוט מישהו אתה חייב לעמוד מעליו, וכתוב בהלכות מורה: "לא יעמוד במקומו". ואי אפשר לדון את החבר עד שנגיע למקומו (את ודאי יכולה להבין זאת מהצד השני. הילדה שלך אינה יכולה לשפוט אותך, הרי היא לא באמת יודעת עד כמה את מתייסרת וכמה רצית להיות במקום הזה).
אבל הבעיה הגדולה יותר היא שכשאנו שיפוטיים כלפי ההורים שלנו ואומרים לעצמנו "רק לא כך", אנחנו מאבדים את מיצוע המידות שלנו, יוצרים תנאים להורות ומערערים את הסמכות שלנו.
מידה ממוצעת היא מידה שכוללת את שתי הקצוות, לדוגמה, גם קמצנות וגם פזרנות. כשצריך אני יכולה להיות קמצנית, וכשצריך אני יכולה להיות פזרנית במידה הטובה, לפי הזמן, המקום וההקשר. אם יש צד שהוצאתי מחוץ לתחום, איבדתי את היכולת להתנהל במידה הטובה. ויותר מזה, כשאני קיצונית במידה מסוימת מתברר שהגעתי להפך שלה, כמו הדוגמה הידועה "כל המרחם על אכזרים סופו שמתאכזר לרחמנים".
כשאני מחליטה שיש תנאים להורות שלי אני מונעת מעצמי להתנהל לפי הצורך החינוכי של הילדים ועסוקה בדימוי ההורים שלי ובשאלה איזה מין הורה אני רוצה להיות. ה'סלפי' הזה מסיט אותי מהדיון בטובת הילדים – לדיון בעצמי.
הפחד, כידוע, מביא את עצמו: "ואשר יגורתי יבוא לי". כשנלמד לכבד את ההורים שלנו, נרד ממגדל הפיקוח ונזכור שהם מדויקים לנו בהשגחה פרטית, נאמין גם בעצמנו. את אימא בלי תנאי, והסמכות שלך סמוכה ובטוחה בנכונותה לילדייך (למרות חסרונותיה). כך תגובותייך לא ינבעו מפחד על עצמך אלא ממה שנכון וחינוכי לילדה שלך.
בהצלחה, אהובה
