הבנתי את החשיבות של שיתוף הילדים במטלות הבית, רק חבל שהם לא שמעו את זה… מה לעשות אם הם אומרים בפירוש שהם לא מעוניינים?
תשובה
עד כה המובן מאליו היה שאנחנו משרתים אותם ועושים למענם. הנמכנו את הציפיות למינימום, ואנחנו מרגישים לפעמים לא בעלי חסד אלא מנוצלים ופריירים. דיברנו על שאין לנו יכולת לרצות בשביל מישהו אחר, אבל מכיוון שהם מכוונים כלפינו מתוך הרצון להשתייך, הבהירות שלנו במקומנו מביאה אותם להצטרף אלינו באופן טבעי. אז איך מתמקמים כסמכות? כמגדל אור ? ראשית זוכרים מה מקור הסמכות שלנו.
מי שהסמיך אותנו הוא ריבונו של עולם, והסמכות אינה תלויה בהסכמתו של המונהג. הנקודה השנייה שמבססת סמכות היא האמון והביטחון שלנו בתוכן הדברים שאנו מחנכים אליהם, ואת זה חיזקנו במאמר הקודם, כמה טוב ומגדל לילדים להיות שותפים משמעותיים. הנקודה הבאה היא אמון ביכולת של הילד לעמוד במטלות, והנקודה האחרונה היא להאמין ברצון הטוב של הילד, להאמין בו ולא להאמין למה שהוא אומר, שכן הדיבור הזה לא מבטא את הרצון האמיתי שלו אלא את הטעות באופן ההשתייכות שלו.
אין לנו שליטה על שיתוף הפעולה של הילד, ואז אנו מתערערים. אבל ביכולתנו להיות מחנכים, וחינוך הוא תהליך. עלינו להמשיך להאמין בילד ולהרפות ממה שאינו ביכולתנו. אם נאמר אמירה פנימית ש"מי שבא מרוויח, מי שלא בא מפסיד" ונמשיך לצעוד קדימה בביטחון מלא, לא ירחק היום שנרגיש אותם נושפים בעורפנו ומצטרפים למהלך.
בכל תהליך משמעותי היה קומץ שבטח בדרכו והלך קדימה, ואחריו הצטרפו ההמונים.
בהצלחה, אהובה
